ברגע שהשתחררה מהשבי בעזה, בפעימה השביעית והאחרונה של עסקת החטופים, גילתה ספיר כהן שהחיים שהכירה כבר לא קיימים. בן זוגה, סשה טרופנוב, נותר בשבי חמאס, וביתם בניר עוז נחרב. היום, שנה אחרי 55 הימים הארוכים בחייה, היא מתגוררת בכפר המכביה לצד אימו של סשה, ונאבקת על החזרתו ועל החזרתם של כל החטופים שנותרו.
בראיון כואב ואינטימי למהדורה המרכזית היא מספרת על הטראומות, על הגעגועים ועל החיים בצל הידיעה שהאדם שאתה אוהב עדיין שם, בתופת. "אני יכולה להגיד שגם אני בעצמי עברתי תהליך מאוד ארוך להכיר את עצמי החדשה. אני לא מרגישה אותו בן-אדם כמו שנכנסתי לשבי", מספרת כהן בגילוי לב. פרויקט מיוחד.
מה למדת להכיר?
"שמתי לב שאני לא יכולה ללבוש את אותם בגדים שהיו לי, לא את הנעליים, התסרוקת שונה וזה הרבה מתוך הפנימיות שגם היא השתנתה. יש לי את החיים של לפני, יש לי את החברות של לפני, פתאום קשה לי לגעת בכל דבר שקשור לזה".
רגע החטיפה עצמו חקוק בזיכרונה בבהירות. "כשהמחבלים באו ושברו את הדלת, הייתי בטוחה שאני הולכת למות", היא משחזרת. "עברו לי הרבה דברים בראש תוך כדי שאני מתפללת ומבטיחה כל מיני הבטחות. הרגע שאני הכי זוכרת זה שאמרתי - אלוהים, איך אני מסיימת היום את החיים כשלא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים שלי? אלוהים, תיתן לי הזדמנות, הזדמנות אחרונה".
ההזדמנות הזו שהיא מרגישה שקיבלה היא שהחזיקה אותה בשבי, היא שנתנה לה כוחות, והיא גם זו שמחזיקה אותה מאז שחזרה להמשיך להיאבק על מי שנשאר שם - על סשה וגם על החברים מהקיבוץ שהיו איתה יחד ונשארו מאחור: דוד קוניו, עופר קלדרון ואיתן הורן.
"איתן היה לפעמים שוכב ימים שלמים, עוצם את העיניים, לא רוצה להיות חלק מהסיטואציה הזאת והמציאות הזאת", היא מגלה. "הוא גם אמר לי, 'ספיר, אני מרגיש שאני לא אותו בן-אדם. אני הייתי בן-אדם שמח ותמיד הצחקתי את כולם'. היו לנו הרבה שיחות, כל הזמן ניסינו למצוא דרכים לעודד אחד את השנייה".
ראית עוד קבוצות בשבי?
"ראיתי עוד קבוצות אחרות במהלך הדרך. היו חטופים שהגיעו לקבוצה שלי אחרי 50 ימים שלא זיהיתי. הם היו נראים כמו שלדים. כל הפנים, כל הפרצוף נפול, שחור מתחת לעיניים, הגוף כל כך קטן. אני יכולה להגיד ששמונה מהחטופים שראיתי כבר לא בחיים".
"ממה שהם אמרו לי, זה שאני הולכת להישאר שם למשך תקופה ארוכה כי אני לא באף אחת מהקטגוריות", היא מספרת. "הם הבטיחו לחטוף אחר שהוא הבא בתור שמשתחרר, לעופר קלדרון. הוא אמר, 'זהו, יום שישי אני בבית'. והוא התחיל לשיר לעצמו והוא היה... וואו, כאילו... היה מאושר, היה מאושר. הוא חשב, רגע, איך אני אסתדר כדי להיראות יותר נורמלי כשאני יוצא".
"הגיע יום השחרור, עשר דקות לפני בערך, אחד המחבלים אומר לי, 'את הולכת הביתה'", היא נזכרת. "הבנתי שאני זאת שמשתחררת". הרגע המאושר היה גם הרגע בו קיבלה את האישור שסשה חטוף. בבית החולים היו בטוחים שישוחרר גם הוא באותו הערב כמחווה לפוטין, והשאירו לו מיטה נוספת לצידה, שנשארה ריקה.
מה עבר עלייך כשראית את הסרטון של סשה שפורסם לאחרונה?
"קודם כל זה משמח, זה מאוד משמח אותי לראות שהוא בחיים. הוא לא הזכיר אותי בסרטון הזה, להבדיל מהסרטון הקודם. עכשיו, יש שיגידו שכתבו לו בדיוק מה להגיד, אבל... אני חושבת שזה בכוונה, כי אני מכירה אותו כל כך טוב ואני יודעת שהוא רוצה להגיד לי 'תמשיכי בחיים שלך, תגשימי את החלומות, אני לא רוצה להיות נטל".
כהן ממשיכה: "הוא יודע שאחד החלומות הכי גדולים שלי זה להקים משפחה. לפני שעברנו לגור ביחד, דיברנו בערך על זמנים, תיאום ציפיות. אני מקווה ומצפה, אבל אני גם לא חיה בסרט. יכול להיות שפתאום אנחנו נהיה שני אנשים שונים שלא מתאימים בשום צורה".
את רואה שינוי בו דרך הסרטונים?
"יש משהו שונה בסשה שאני רואה, משהו בשפת גוף. אני רואה את הזקן הזה שזה מזכיר לי אותם. אולי הוא מנסה להזדהות עם השובים שלו. אני לא יודעת איך בן-אדם יכול להחזיק את עצמו תקופה כל כך ארוכה. גם יכול להיות באיזשהו שלב שאת חושבת שהמדינה לא רוצה להוציא אותך. לא מוכנה לתת מספיק. אולי את לא מספיק חשובה? זה דברים ששמעתי מחטופים והייתי 'בסך הכול' 55 ימים".
את מוצאת את עצמך היום משחזרת ימים, רגעים מהשבי? מה היה הרגע שהוא הכי צרוב בך?
"אני זוכרת שיום אחד קיבלתי פיתה מאחד המחבלים. מחבל שזיהה בי פוטנציאל שאולי אני אהיה מוסלמית, אז הייתי מדברת איתו יחסית הרבה ואז הוא נתן לי פיתה ולחטופים האחרים לא. והם לא ידעו שקיבלתי. ואני זוכרת שהייתי ממש רעבה, באותו יום לא קיבלנו כלום".
היא מתארת את ההתלבטות המוסרית שחוותה: "עבר לי בראש מה לעשות, אם אני אוכל חצי ומחר לא יהיה אוכל אז אני אצטרך את החצי השני. ואז אני אומרת לעצמי, די, תעשי את הדבר הנכון. את בן-אדם מאמין, אם אלוהים ירצה לתת לך אוכל, הוא ייתן לך".
"אני מחליטה לחלק את זה ובאמת אני נשארת רעבה", היא ממשיכה, "אבל באותו שבוע קורה משהו שלא ציפיתי - השומרים ששמרו על החדר עם האוכל מחליטים שהם לא צריכים לשמור שם יותר. ואנחנו עושים תורנויות של גנבת פיתות. כאילו אלוהים אומר לי, כל הכבוד, עשית את המעשה הנכון".
בריאיון היא חושפת את אחת הטראומות הקשות שלה מרגע חטיפתה. "לקחו אותי על האופנוע. היה מחבל מקדימה ומאחורה, ובשלב מסוים בדרך המחבל שהיה מאחורה עם נשק, הוא תפס אותי והוא רצה לעצור את האופנוע ולקחת אותי לשדה".
"באותו רגע מה שעשיתי זה פשוט חיבקתי את המחבל מקדימה", היא ממשיכה. "אמרתי לו, 'אני ילדה, אני ילדה'. ואני הרבה פעמים חושבת על זה ואני מבינה שכאילו באינסטינקט רציתי לתת לו תחושה של אחריות, תחשוב שזאת הבת שלך פה, אני לא יודעת מה הוא רוצה לעשות לי שם, אם זה משהו רע, בבקשה שזה לא יקרה. וכן, ובסוף הוא אמר לו, 'חלאס', כאילו, תעזוב אותה, תעזוב, והמשכנו לעזה. אמרתי תודה לאל, פתאום כל כך שמחתי להמשיך לעזה. פשוט כל נקודה זה, את אומרת, וואו, עברתי עוד שלב ועוד שלב".
לא מוותרת: המאבק על חיי החטופים
שנה אחרי שחרורה מהשבי, ספיר נאבקת על חייהם של אלה שנותרו מאחור. היא יודעת על בשרה שכל יום שעובר הוא נצח, ושלחטופים אין זמן. בעוד פוליטיקאים מגלגלים אחריות מאחד לשני, היא מסרבת לוותר ומתעקשת להשמיע את קולם של מי שנמצאים במנהרות בעזה.
"יצא לי להיות אצל כל מיני פוליטיקאים, אצל חברי כנסת, שרים בממשלה, מאוד התאכזבתי", היא מספרת בצער. "היו כאלה שפשוט זרקו את האשמה על מישהו אחר, 'תלכי אליו, הוא אשם יותר', או 'לכי תפגיני בארצות הברית'. ואז לנה אמרה לו, 'רגע, אז אולי אפשר לסגור עסקה עם השובים'. אז הוא אמר לה, 'רעיון מעולה, תנסי'. איך אפשר לשבת מול בן-אדם שאיבד את כל עולמו ולהגיד לו דבר כזה?".
יש גם כאלה שפשוט מסרבים להיפגש. כשאני שואלת אם תספר מי הם, היא מסרבת לנקוב בשמות, אבל מדגישה: "אני רוצה שאנשים ייחשפו למה קורה מאחורי הקלעים. היה פוליטיקאי לדוגמה שאמר לי 'כשאלוהים ירצה לשחרר את החטופים, הוא ישחרר אותם'".
החיים החדשים
ספיר מתמודדת היום עם מציאות חדשה ומורכבת. מצד אחד, הכמיהה והתקווה לשובו של סשה - אחד החלומות הכי גדולים שלה היה להקים איתו משפחה, ומצד שני, היא מודעת היטב לשינוי העמוק שעברה בעצמה.
"אני לומדת להכיר כאילו נולדתי מחדש בגיל 30", היא מספרת. "הוא מאוד אהב את זה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה בחיים, יש לי סדר יום. עכשיו אין כלום. אני לא יודעת מי אני, מה אני, מה אני רוצה. אני לא יודעת אם הוא יתחבר לזה". היא מודעת לכך שגם הוא יחזור אחר, ולכן, כפי שהיא אומרת לאימו, "אנחנו נצטרך להתחיל את כל הדייטים מההתחלה".
"חושבים שברגע שחוזרים אז הינה, הכול בסדר", היא מסכמת. "אבל לא, יש שיקום מאוד ארוך. אני יודעת, כשסשה יחזור בעזרת השם, יהיו חיים מורכבים".