לפני שנה, אחרי 53 ימים בשבי, אופליה רויטמן חזרה לחיים אחרים. היא ובעלה הקטור גרים בבית דיור מוגן בלהבים, רחוק מהבית שלהם בקיבוץ ניר עוז שנחרב, ורחוק מהחברים לקהילה המרוסקת, שרבע מאנשיה נרצחו או נחטפו.
אופליה שיתפה: "אלה חיים אחרים. כל יום כואב לי הלב, הגוף והראש. יש חרדות - אני צריכה להיות בטוחה שהכול סגור, אני פוחדת שאולי הם יבואו לפה שוב עם רובה. אני בוכה הרבה שאין את ניר עוז ושכל הבתים שרופים. גם חברי הקהילה של ניר עוז - לא נשארו מהם הרבה. אנחנו הולכים לכרמי גת לראות אותם ולשתות קפה - וחוזרים סמרטוט".
בבוקר 7 באוקטובר, כשהמחבלים הגיעו לקיבוץ, אופליה בת ה-78 הייתה לבדה בבית והסתגרה בממ"ד. הקטור, למזלו, היה רחוק - בשיקום אחרי ניתוח. כששמעה את המחבלים נכנסים לבית, היא שלחה הודעה אחרונה לשכנה שבדלת לידה: "הם פה".
המחבלים ירו על דלת הפלדה של הממ"ד. כדור אחד פצע את אופליה וריסק לה את הזרוע. הם נכנסו פנימה וחטפו אותה לעזה - מדממת וחבולה. "כשהגעתי לעזה על טרקטור אמרו לי שאני הולכת לעשות ניתוח, שיש רופא", שחזרה אופליה. "נכנסתי למנהרה, שם היה חדר קטן עם מיטה. אותו רופא הגיע ואמר: 'את יהודייה, אני לא מטפל בך'".
בסוף נמצא מי שיטפל בה. אופליה עברה ניתוח מורכב ונלקחה לדירה קטנה של זוג - טכנאי ואחות בח'אן יונס. היא הייתה כלואה בחדר קטן, מתקשה להבחין בין יום ולילה - ובעיקר בודדה מאוד. עוד הוסיפה אופליה וסיפרה על שאר התנאים הקשים בשבי: המחסור באוכל, החור הקטן שהיה בתקרה ודרכו נכנס גשם, המקלחות שקרו רק פעמיים בשבוע. ובנוסף לכל - גם שוביה היו מאוד אגרסיביים ואלימים כלפיה.
"בשבוע הראשון בשבי הכול היה שחור - לא היו חלונות, אלא רק נר קטן שאותו יכולתי לקחת כדי ללכת לשירותים", נזכרה אופליה. "הייתי כל הזמן במיטה, הם סגרו את הדלת והייתי לבד. התחלתי לחשוב שאם לא אעשה משהו, אוטוטו אהיה משוגעת". אופליה העבירה את הימים באמצעות כתיבה: על שקורה לה, ובהמשך פניות אישיות למשפחתה.
חמישים דפים הספיקה לכתוב בשבי, אבל עם השחרור, כשניסתה לקחת אותם איתה, השובים שלה חטפו אותם ממנה והעלו אותם באש. עכשיו היא מנסה לשחזר את הזיכרונות וגם את המכתבים שכתבה על השבי והגעגוע למשפחה.
לפני שנה נחתמה עסקת חטופים עם חמאס שכללה שחרור של 80 חטופים ישראלים, ואופליה, סוף-סוף, חזרה הביתה. "כשעברנו הגבול כולם נשארו המומים", סיפרה אופליה. "הרבה נתנו נשיקות לאדמה". את הבגדים שלבשה כשיצאה מעזה - זרקה לפח וקיללה.
אופליה הוסיפה וסיפרה על רגע ההגעה לבית החולים: "הגענו לפרוזדור שבו היו החדרים. כשפתחתי את הדלת - ראיתי את הקטור, הילדים שלי ותשעת הנכדים שלי. היה מאוד מרגש, בכינו". הדבר הראשון שביקשה אופליה כשחזרה לארץ היה תסרוקת וציפורניים - אחרי שהסתכלה על עצמה בפעם הראשונה במראה מזה 53 ימים. ואכן, בשמונה בבוקר למחרת - הגיע איש מקצוע למלא את בקשתה.
שנה אחרי השחרור, אופליה עדיין נלחמת כדי להמשיך לחיות לצד הטראומה, ולהחזיר את חבריה ואת כל החטופים שנמקים במנהרות החמאס. השיקום הפיזי והנפשי שלה - יגיע רק אחרי שכולם יחזרו הביתה. "לפעמים אני חושבת שהם יחזרו לא בסדר", אמרה אופליה בכאב. "אני הייתי 53 ימים, זה כלום לעומתם - הייתי משתגעת".