ככה עוד לא ראינו אותם - משפחת הורוביץ בגרסה המלאה, כולל הבן חגי, אוטיסט בתפקוד נמוך. לא שהם הסתירו, אבל הם עבדו קשה כדי שאנחנו הצופים נקבל רק את התמונה עם הפילטר. תמונה של הזוג המוצלח שעושה טוב על המסך מדי ערב - מבלי שנצטרך לחשוב עם מה הם מתמודדים באמת כבר 32 שנה. אמש (שבת) בשיחה עם חדשות 12, סיפרו מנחם ותחיה הורוביץ על החיים בתור הורים לילד שיש לו אוטיזם - ועל התזמון המאתגר שהביא אותם לספר על כך לראשונה.
לא היה ניתן לדעת אם בני הזוג הורוביץ מוכנים ורוצים לקיים את הריאיון - לא היה ניכר שזהו משהו שיסכימו לעשות. כשנשאלו על כך, ענתה תחיה: "לא נדבר על זה כי אנחנו מתביישים? חגי הוא אחד משלושת ילדינו. חגי לא מוסתר - הוא חלק מהמשפחה. אבל ללכת ולספר עליו לכל אחד - זה כאילו להגיד 'תתייחסו אליו אחרת'".
ההתנהלות בערוצים מקבילים הפכה לדרך חיים ונשמרה באדיקות. אפילו בספטמבר, כשהגיע עם הפינה שלו "שווה בדיקה" לאלו"ט בכרמיאל - לצופים לא היה מושג שזה הבית השני של הבן חגי. מבחינתם מנחם בא על תקן אורח - כדי לתת מקום על המסך לאנשים עם צרכים מיוחדים, ככה במקרה. "לא סיפרתי על זה כי בכתבה הזאת אני יותר אכלתי מאשר דיברתי", התלוצץ מנחם. "כשהייתי פה, לא העליתי בדעתי שכמה שבועות לאחר מכן אנחנו נקבל החלטה לא פשוטה לספר את הסיפור האישי שלנו".
"כשיש ילד אוטיסט בבית אי אפשר להיות עצלנים"
בני הזוג הורוביץ סיפרו איך הכול התחיל מנקודת מבטם. "חגי נולד כילד רגיל, ומכיוון שהוא הילד השלישי שלנו, מהר מאוד הבנו שיש חריגות. קשר עין, פחד מזרים, בכי בלילות ללא הפסקה - היה ברור שיש משהו אחר". את האישור הרשמי קיבלו ממומחית שביקרו, ביום שהם מכנים "שישי השחור". תחיה סיפרה על התחושות: "כל אחד לוקח את זה למקום אחר - אני זוכרת שלמנחם מאוד כאב שהוא לא יוכל לעלות לתורה בבר-מצווה. עוד היה ברור שהמשפחה לא תורחב - בשלושה ילדים וזהו". מנחם הצטרף וסיפר שאנשים קראו להם "עצלנים". תחיה מיד סיפרה מה ענתה להם: "כשיש ילד אוטיסט בבית אי אפשר להיות עצלנים".
איתמר ונגה, ילדיהם האחרים של מנחם ותחיה, הצטרפו גם הם לשיחה. "ההורים שלי עשו הכול שזה לא ישפיע עלינו", סיפר איתמר. "אנחנו גדלנו בסופו של דבר באמת בבית נורמלי. בגיל היותר צעיר שלי, שהגיעו חברים אולי בפעם הראשונה אז הייתי צריך להסביר. עם השנים זה נהיה חלק מהבית". נגה הוסיפה: "אני חושבת שלי זה כן לקח זמן. הדבר הראשון שרציתי להגיד לכל אחת שהגיעה הביתה הוא 'רק שתדעו שיש לי אח אוטיסט', למקרה שיצא מהחדר או פתאום יתעצבן".
מנחם שיתף בקושי הגדול שהתגלה עם השנים: "הילד הזה סובל ואתה לא מבין מה כואב לו. אנחנו פעם בחצי שנה לוקחים אותו לבית החולים בצפת - אולי כואבות לו השיניים, אולי כואבת לו הבטן. זה חוסר אונים - אני רוצה לעזור לו ולא יכול". תחיה הצטרפה: "זה תיק. החיים שלנו, מהבוקר כשאנחנו מתעוררים ועד שאנחנו הולכים לישון, הם סביב חגי".
מנחם עובד כבר 30 שנה בחברת החדשות, ולא סיפר מעולם לעמיתיו על המצב של בנו חגי. הוא סיפר שהוא העדיף כך משום שלא רצה שאף אחד ירחם עליו. "אף פעם לא התביישתי בחגי", אמר. "אומנם הייתי חרד לדעת מה קורה איתו, אבל תמיד אמרתי למשפחה: 'יש לכם בן, אח, דוד אוטיסט - כולנו צריכים להתמודד עם זה'". על הקשר הרגשי שיתף מנחם: "לדעתי הוא אוהב אותנו ומאוד מרוצה שאנחנו ההורים שלו. האם אני אוהב אותו? התשובה היא כן. עם זאת, ליבי נשרף אל מול המציאות שאני רואה בגלל הסבל שלו". תחיה שיתפה גם היא: "האהבה לחגי היא אהבה של דאגה - כל דקה לדעת שהוא בסדר. על חגי יוצא לי לחשוב המון במהלך היום - כי אין מישהו אחר שידאג לו".
"אלה החיים שלנו אל מול החיים שלו"
מעל הכול מרחפת המלחמה - זו שרוקנה את קריית שמונה מתושביה והרחיקה אותם מהבית. עם כל מה שעברו כאן ב-40 השנה בגבול הצפון, ביתם תמיד היה ונותר המקום הכי בטוח - המבצר של משפחת הורוביץ והפינה החמה והמוכרת של חגי. כשהגיע 7 באוקטובר היטלטל עולמם מן היסוד - ופתאום הסיפור הפרטי שלהם קיבל עוד משמעות. על כך אמר מנחם: "המחשבה הראשונה הייתה מה יהיה עם חגי ועם אותם עשרות אלפים אוטיסטים ואנשים עם מוגבלות שלוקחים אותם מעוטף עזה או מיישובי גבול הצפון ואומרים להם 'אתם עכשיו נמצאים במקום אחר'".
בביקור בבית המשפחה, שנשאר ריק בימים אלו, הציג מנחם את חדר העבודה שלו - שצמוד לחדר של חגי: "אני יושב פה, עובד - וכל הזמן אוזן אחת עליו". עוד הוסיף מנחם על הקושי נוכח המצב הביטחוני לאורך השנים: "היו ימים שבהם היו אזעקות או חשד לחדירת מחבלים וחגי ישן פה. תמיד ידעתי שיש עשר שניות ותהיתי: להעיר אותו או לרוץ למקלט? ידעתי שאין שום סיכוי שהוא יקום מהמיטה - אלה החיים שלנו אל מול החיים שלו". תחיה הצטרפה אליו: "זאת דילמה קשה מאוד, אני לא מאחלת לאיש לעמוד בה".
כשדיבר על העיר קריית שמונה וגבול הצפון באופן כללי, התקשה מנחם לעצור את הדמעות. "יש כאן אוכלוסייה שהייתה קו המגן האנושי של מדינת ישראל במשך שנות דור", שיתף בכאב. "היו פה קטיושות, היו פה חוליות מחבלים - ואנשים נשארו. אני חושש שאולי אנשים יגידו: 'אנחנו לא יכולים יותר'". יומיים או שלושה בשבוע מנחם לא ישן בביתו שבצפון הארץ בעקבות צילומים. הוא העיד שמכך הוא לא נהנה במיוחד, והצהיר בצורה נחרצת: "אני מוכן להמשיך לחיות כאן עוד שנים רבות מאוד".
"זה לא בסדר היום של אף אחד - ולכן אנחנו מדברים"
בני המשפחה נשאלו גם על על מה יהיה בעתיד. לאיתמר הבן הבכור לא היה ספק: "אני חושב שלי ולנגה ברור שאנחנו נקבל פה אחריות מלאה וננסה כמה שאנחנו יכולים לתת לו את הטוב ביותר. אני לא יודע אם נצליח כמו ההורים שלי, אבל הכי הרבה שנוכל - זה התפקיד שלנו". בסיום השיחה התייחס מנחם לעצם קיום הראיון והעביר מסר אחרון: "אלו לא רק שאלות שלנו, אלו שאלות של הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שפתאום שואלים את עצמם מה הסיכוי שהמדינה הזאת תדאג להם. זה לא בסדר היום של אף אחד - ולכן אנחנו מדברים".