בשעה 06:15, 14 דקות לפני שפרצה מתקפת הפתע על ישראל שלחו גיא ואחיו הגדול גל לאימם מירב תמונה שלהם ביחד מחויכים ועליזים כשהם במתחם האוהלים של פסטיבל המוזיקה "נובה". הם לא ידעו שבעוד זמן קצר אלפי מחבלים יחדרו מעזה לשטח ישראל ושהמסיבה שבה הם נמצאים תהפוך לפיגוע הטרור הגדול בתולדות מדינת ישראל.
מירב גלבוע-דלאל, אחותה של הפעילה החברתית ויועצת ראש הממשלה טל גלבוע, מספרת שזה היה פסטיבל המוזיקה הראשון של בנה גיא, בן ה-22, ושהוא התרגש מאוד לקראתו. "ביום חמישי, יומיים לפני מתקפת הטרור, ישבנו בלילה אני, גיא, גאיה הבת שלי, וחבר של גיא, עידן הרמתי ז"ל שנרצח בפסטיבל - והתכוננו למסיבה. צבענו שיער, תפרנו בגדים, נשארו ערים כל הלילה, כי הם רצו ללכת לישון בשישי בבוקר כדי שהיה להם כוח למסיבה".
האח הגדול הצטרף כדי להיות עם גיא בזריחה
בערב שישי יצאו גיא וחבריו לכיוון הפסטיבל, "הוא נסע עם החברים שלו רון צרפתי ועידן הרמתי, שניהם נרצחו במסיבה, ועם אביתר דוד שגם הוא נחטף לעזה", מספרת גלבוע-דלאל, ואומרת שבמהלך הלילה התכתבה עם גיא בוואטסאפ.
"ב-1:50 הוא כתב לי שהוא באוהל נח, כי המוזיקה עדיין לא התחילה", משחזרת מירב, להודעה הוא מצרף גם סלפי שלו. בשעה 2:50 הוא שולח לי תמונה שהוא עשה פרפר על הלחי, ב-3:50 הוא מודיע לי שהבן הגדול שלי גל בדרך אליו", היא מספרת על ההודעות. "גל בן 29 ובגלל שזאת הייתה המסיבה הראשונה של גיא, הוא החליט שהוא נוסע להיות איתו בזריחה. בשעה 6:15 קיבלתי את הסלפי של של גיא וגל ביחד ולקראת השעה 06:30 נרדמתי".
"לא יודעת למה, בשעה 7:00 התעוררתי", נזכרת מירב, "אז כבר שמעתי על מתקפת הטילים, אני מתחילה להבין שמשהו חמור קורה בארץ, אני כותבת לגיא 'גיגאו בבקשה תתקשר אני לא נושמת, חייבת לדעת שאתם בסדר', אני רואה שגיא לא עונה לי וזה מכניס אותי ללחץ. אחרי זה אני מקבלת שיחה טלפון מגל הבן שלי הגדול שנמצא בבריחה".
מאוחר יותר יספר גל לאימו שעם תחילתה של מתקפת הטילים, הלך כל אחד מהאחים לרכב שלו. גל נסע ברכב שלו, וגיא עם החברים שהגיעו איתו יחד מהמרכז. הם תכננו להמשיך את ההפנינג שנגדע בגלל הטילים בדירה השכורה של גל בתל אביב, אולם אז בפקק שבו עמדו אלפי החוגגים שהסתלקו מהמסיבה, הם נתקלו במארב של המחבלים.
"היו לנו שני סרטונים של גיא"
כמה שעות לאחר מכן, עם שטף התמונות והסרטונים שהעלו מחבלי החמאס לרשת, גילו בני המשפחה שגיא נלקח לעזה בידי המחבלים: "יש לנו שני סרטונים של גיא, אחד שהמחבלים חוטפים אותו משטח המסיבה וסרטון נוסף שלו מוחזק באיזה חדר קטן", מספרת מירב.
החברים של גיא, רון ועידן ז"ל, נרצחו, אביתר שהיה ביחד עם החבורה, נחטף גם הוא לעזה. מאז עברו למעלה מ-60 ימים, בני משפחת גלבוע-דלאל לא יודעים מה עלה בגורלו של גיא. "אני זוכרת שטל אחותי אמרה לי 'מירב, הוא חי אבל אנחנו בבעיה, חטפו אותו לעזה'", נזכרת מירב. "אחותי היא חלק פעיל במאבק לשחרורו של גיא, כי היא אחותי ודודה של גיא. היא לא במאבק מתוקף תפקידה הפוליטי, היא כאובה כי אחיין שלה נחטף. אנחנו משפחה מאוד קשורה, קרובה ומחוברת. גם שאנחנו לא חושבים אותו דבר".
"כל מה שקשור לעסקאות חטופים מערבל את הנפש"
"מלווים אותנו שני קצינים באופן אישי", מספרת מירב, "אין לי שום מידע מה קורה עם גיא בשבי, גם אף חטוף ששב לישראל לא עדכן אותנו אם ראה או שיודע משהו על גיא. אני מאמינה שאם היה משהו שחשיפתו לא תסכן את הבן שלי והיו יכולים להגיד לי, היו אומרים לי".
על עסקאות החטופים שיצאו לפועל, שבהן בנה מתוקף גילו לא נכלל אומרת, מירב: "כל מה שקשור לעסקאות חטופים מערבל את הנפש, מערבל את הנשמה. זה הורג אותך ומקים אותך מחדש. על כל חטוף שחזר הייתי מאושרת, כי אמרתי לעצמי הבן שלי יגיע אחריו, והיום שהכי הפיל אותי זה היום שהבנתי שהבן שלי נחשב בעיני החמאס חייל".
על עדויות ששמעה מהשבים על התנאי בהם הם הוחזקו, מירב אומרת: "זה שם אותי במקום שאני על כדורי הרגעה. אני חייבת לקום עם כדור וללכת לישון עם כדור. זה מטורף, זה הילד שלי, הנשמה שלי, האור שלי, הנשמה של הבית והוא איננו, ואנחנו יודעים שהוא סובל. כל הורה שיודע שהבן שלו סובל, דופק את הראש בקיר ואומר לעצמו למה הבאתי ילדים".
אני שואל אותה האם היא מצטערת על כך שתמכה ברצון של גיא ללכת למסיבה במקום המרוחק, "אני בכלל ידעתי שהמסיבה בבאר שבע", היא עונה. "לא האמנתי בחיים שמשטרת ישראל תאשר מסיבה כזאת. מעבר לזה אומרת לך שאם הייתי יודעת שהמסיבה מתקיימת בעוטף עזה, לא הייתי נותנת לו לנסוע, והבן שלי אולי היה מוותר. לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות, אבל אמרתי לעצמי שאני לא עוכרת שמחות. בשעה 1:50 כשהוא שלח לי את התמונה מהאוהל - נרגעתי".
"זאת חבורה שהתכוננה למסיבה הזאת כמה חודשים", היא אומרת על החברים של בנה, "הם קנו ביחד כרטיסים, הכירו אנשים שהיו אמורים להגיע מכל רחבי הארץ, לא חושבת שבכלל עבר להם בראש המילה 'סכנה', ואלה ילדים אחראים שהיו איתנו בקשר".
על פעולות התמרון של צה"ל בתוך הרצועה והחשש לפגיעה גם בחטופים היא אומרת, "אני חושבת שאם הבן שלי ששבוי בעזה שומע את פעילות כוחות צה"ל ברצועה, הוא מקבל את התחושה שלא מוותרים עליו". אני שואל אם היא שומעת את הדיווחים האחרונים על עוד ניסיון להתניע עסקת שחרור חטופים, היא ישר אומרת את המילה, "הלוואי. כל דבר שיחזיר את הבן שלי אני בעד, מוכנה לעשות הכול כדי שיהיה בבית. אנחנו רק רוצים את הילד שלנו, אבל חשוב לנו לתת כוח לחיילים שנלחמים עכשיו בעזה, הם כמו הילדים שלנו והלוואי שהחטופים יחזרו במהרה הביתה".