אחרי 49 ימים בשבי חמאס בעזה ושבועיים נוספים בישראל, דורון מתיישבת לצד יוני בעלה ומדברת לראשונה. סוף-סוף, דורון, רז ואביב בבית, מוגנות, מוקפות באהבה. "אני כל כך שמחה שהבנות במקום בטוח, שהן ישנות במיטה שלהן ואוכלות את האוכל שהן אוהבות, אבל לי בלב יש המון קושי. החוסר של אמא שלי ואח שלי וגדי, בן הזוג של אימא שלי שנמצא עוד שם", היא משתפת. "אני לא באמת יכולה לשמוח. קשה לי מאוד לשמוח".
בסוף השבוע ההוא יוני נשאר לנוח בבית במושב בשרון. דורון והבנות, רז בת ארבע ואביב בת שנתיים, נסעו לבקר את סבתא בקיבוץ ניר עוז שבו דורון גדלה. "התעוררנו לתוך אזעקות", היא משחזרת. "אמא שלי וגדי נכנסו גם לממ"ד למשמע האזעקות, והתחילו השמועות על מחבלים בתוך הקיבוץ. לא הבנו את סדר הגודל, חשבתי שזאת חולייה של חמישה-שישה מחבלים שמסתובבת ועושה בלגנים. ככל שהדקות עברו וגם שמענו כבר יריות מחוץ לבית, אז הבנו שמשהו יותר גדול קורה פה, עד שהם הגיעו גם אלינו".
דורון נזכרת ברגע שבו המחבלים נכנסו לבית בו שהו. "שמענו אותם עושים רעש בבית, הבנו שהם הופכים את הבית, ואז נהיה שקט, הבנו שהם הלכו, עד שהגיעו שוב - כנראה חולייה אחרת. ניסיתי קצת להרגיע, ראיתי מי בעצם המפקד שם, שאלתי אותו, 'איך קוראים לך? איך קוראים לך?' וניסיתי, 'לא הילדה, לא הילדים'. זה לא עבד לי, לצערי, והם לקחו אותנו איתם החוצה".
כשהיא נשאלת כיצד היא מתווכת את 7 באוקטובר לבנותיה, היא מספרת: "מה שהן ראו ב-7 באוקטובר, לא יכולתי לעצום להם את העיניים. הן מדברות על זה, על הרשעים שהגיעו לבית של סבתא ועשו בלגן ושסבא גדי נעלם. הקטנה, אביב, לא מפסיקה לדבר על רשעים עם סכינים, כל הזמן". היא ממשיכה לספר, "באיזשהו שלב העלו אותנו באמת על טרקטור שלקח אותנו מהשדה ישירות לעזה. שם גם נפצענו מהירי". בשלב זה כוח צה"ל יורה לעברן, לנסות לעצור את הטרקטור שדוהר עכשיו לעזה.
"יש לי למה להילחם"
"באמצע הנסיעה בטרקטור היה ירי שכתוצאה ממנו, אמא שלי, האהובה שלי, נרצחה. נפצעתי בגב ואביבי הקטנה נפצעה ברגל", היא אומרת בכאב. תוך כדי הירי, שתי הבנות הצליחו לברוח ודורון צריכה לקבל החלטה בלתי אפשרית: האם להישאר עם אמה או לרוץ לבנות. "הבנתי שאין לי איך לעזור לה, שאני חייבת לחבור לבנות. כי אם לא, אותי ייקחו לבד, אותן ייקחו לבד, וככה, באפיסת כוחות, כשאני מדממת, פשוט הלכתי אליהן. מה שעבר לי בראש זה רק לא להיפרד, רק להישאר ביחד בכל מחיר". היא מפרטת, "פחדתי שיפרידו וגם מה שנתן לי לשרוד שם זה ששתי הבנות איתי. יש לי למה להילחם".
לדבריה, באותם רגעים, היא רצתה רק להגיע למקום בטוח - גם אם המקום הזה, הוא עזה. "זה נשמע מופרך, אבל הייתי בתוך סרט מלחמה עם יריות ומחבלים וכבר כל כך רציתי להגיע לעזה, שיכניסו אותי למקום 'בטוח'. שאני לא אהיה תחת ירי, ושאולי אפילו יטפלו לי בפצעים", היא מספרת. "כל כך רציתי כבר להגיע. הייתה לי אפילו איזושהי הקלה כבר כשהגענו, שהגענו בחיים".
"כשהגענו הכניסו אותנו לחדר בתוך בית של משפחה. היום הראשון היה לי קצת מעורפל, כי איבדתי המון דם והם תפרו לי את הפצעים, על הספה, כשהבנות לידי. לא צריך להבין שזה בלי חומרי הרדמה, פשוט ככה תפרו, חוט ומחט", היא משחזרת את הרגעים הנוראיים. "היינו בתוך חדר, למזלנו זו הייתה משפחה, אז הבנות של אב המשפחה, שידע עברית כי עבד בישראל בעבר, יחד עם אם המשפחה שמרו עלינו 24/7. כל פעם מישהי אחרת יושבת על כורסה בקצה", היא מסבירה.
"לא היינו לבד לרגע. הן הכניסו אוכל מדי פעם, הכניסו דפים וצבעים שיהיה לרז ולאביב תעסוקה. הן הבינו שכדי שהילדות יהיו שם ויעבירו את הזמן ולא יעשו רעש - הם צריכים גם קצת לפעול בשביל זה. לימדתי את רז לכתוב, ילדה בת ארבע וחצי, שכל מה שהיא עשתה שם זה לכתוב ברכות למשפחה, לאבא, למשפחה, לחברות, לגננת". לדבריה, המילה הראשונה שרז למדה לכתוב בשבי היא "אבא".
במשך 16 ימים הן היו מבודדות מהעולם שבחוץ, כשמסביבן הפגזות חיל האוויר, השריקות והבומים. היא מרחיבה על התנאים בשבי במהלך ימים אלה: "הבנות ישנו על מזרנים, אני ישנתי על הספה, כי לא יכולתי בגלל הפציעה. בהתחלה היה קצת יותר אוכל, אחרי זה כבר פחות, כי כבר לא הייתה סחורה. כמובן, רוב האוכל שהביאו לי שמרתי להן, שיהיה להן אחרי זה בשעה של משבר. שלא יחושו רעב". היא מוסיפה, "היו הרבה משחקי דמיון עם הבנות. למשל רז הייתה אומרת לי לעצום עיניים, היא הייתה שמה לי ליד את החפצים שהיו בחדר והייתי צריכה לנחש מה זה. כל מיני משחקים שלא צריך כלום בשבילם".
הימים הקשים בשבי
ביום השני אב המשפחה נכנס ואמר: "חמאס רוצה עסקה, נשים וילדים - כמה ימים אתם כבר לא פה". דורון מספרת, "הם כבר נכנסו עם בגדים יפים ליציאה, עם תיק, עם נעליים שנצא יפות ווזה הפיח בנו תקוות. וזה לא קרה. לא רק שזה לא קרה, אחר כך העבירו אותנו למקום אחר ששם התנאים היו הרבה יותר קשים". בדרך, בחושך, הן לא ראו את צה"ל. "היינו לבושות עם הלבוש המסורתי. הלכתי עם פנים על הרצפה כי פחדתי ליצור קשר עין עם הסביבה", היא אומרת. "רז, בגלל השיער הבלונדיני והארוך שלה, שמו כובע. ואני מתה מפחד שהן לא ידברו בעברית או לא יבכו או לא יצעקו 'אמא'".
אחרי הליכה של כ-15 דקות של פחד מוות מהפצצות צה"ל, ממחבלי חמאס, מההמון בעזה, הן הגיעו. שוב התברר, שאין גבול לציניות של חמאס. במקום שבו אמורים לטפל בבני-אדם שנפצעו, החזיקו חטופים. "זה היה חדר בבית חולים, אני רואה עוד משפחת חטופים שאני מכירה, שכנים של אמא. אז הדמעות מתחילות - לראות מישהו מוכר, לדעת שאתה לא לבד. מסתבר שהם, במקומות שהם היו לפני זה כן היו חשופים לרדיו, והם שיתפו בדברים שהם שמעו".
"קיבלנו מהם הרבה מידע שלא היה לנו בעצם. על חברים שנהרגו, על חטופים נוספים. הגיעו אלינו איתן יהלומי וארז קלדרון, שני נערים בני 12 שהיו לבד כל 16 הימים האלה, כל אחד לבד במקום אחר". דורון משתפת שכשראתה אותם, הרגישה מפורקת מבפנים, אך כלפי חוץ היה חשוב לה לשדר להם חוזק, ושיש להם עם מי להיות. "אנחנו היינו אמא ואבא שלהם. הם לא ידעו מה קורה עם המשפחות שלהם, הרגשנו אחריות, זה נתן לנו קצת כוח".
דורון מספרת שבמשך הזמן הזה הם ידעו על המתרחש בארץ - גם אם לא לפרטי פרטים. "ידענו שיש מלחמה, ידענו שיש כאוס, ידענו שיש כמות הרוגים ונעדרים בסדר גודל שעוד לא היה פה. הבנו שזה משהו הרבה יותר גדול עם עדכונים מועטים, בעיקר עדכונים מדיניים".
דורון ובנותיה שהו יחד עם קבוצה של עשרה חטופים בחדר קטן, בלי מיטות, רק עם כיור ועם כניסת אור. היא מפרטת על התנאים: "בשביל ללכת לשירותים, היינו צריכים לדפוק בדלת, הם יכלו לפתוח אחרי חמש דקות וגם אחרי שעה וחצי. ילדות קטנות לא יכולות להתאפק", היא מדגישה את הקושי. "אני והבנות ישנו על ספסל, חלק ישנו בהתחלה על הרצפה". היא מרחיבה, "כמעט ולא ישנתי. זה תמיד היה שלושה ימים שאני לא ישנה ואז ביום הרביעי אני מתמוטטת, נרדמת, מתעוררת, לבדוק שהכול בסדר. כל סיבוב שאביב הייתה מסתובבת לצד השני, הייתי מתעוררת. פחדתי שייקחו אותן".
היא ממשיכה, "הכניסו לנו בקבוקי מים ולאכול היה פיתות עם איזושהי גבינה למריחה לקראת החלק השני של היום, היו מכניסים חמגשית עם אורז מאוד מאוד מתובל, יש ימים שאפילו חריף, עם איזה גוש בשר.היה לי מאוד קשה לאכול את זה אבל הן אכלו כי הן היו רעבות.בעיקר שמרנו את האוכל לילדים, וליום למחרת - כי אין לדעת".
היא מתארת את היחס של אלה שהחזיקו בהם: "אם הילדה בוכה, היו דופקים על הדלת שנהיה בשקט. היו רגעים מאוד קשים. אביב הייתה שלושה ימים עם 40 מעלות חום; שמתי אותה כל היום מתחת למים קרים, לברז קר, כדי להוריד לה את החום". היא משתפת שבזמן הזה עלו הרבה מחשבות, ובעיקר הרבה ספקולציות. "פתאום אני אומרת, יש פה רק נשים וילדים, אולי זה לקראת שחרור?אבל עוברים הימים ועוברים הימים וזה לא קורה".
כשהיא נשאלת כיצד מתמודדים עם השאלות של הבנות, היא מספרת: "היו הרבה שאלות של - מתי נחזור לאבא הביתה? מתי הן יחזרו לגן? למה הדלת נעולה? למה אנחנו לא יכולים פשוט ללכת הביתה? איך נדע בכלל את הכיוון הבייתה? איך ימצאו אותנו? שאלות כאלה, של ילדים". היא אומרת שענתה להן שבקרוב יילכו הביתה, וביקשה שיסמכו עליה.
הדרך לעסקה רצופה קשיים
"הבנו שקורה משהו, לא אמרו לנו 'אתם משתחררים מחר'", נזכרת דורון. "סיפרו לנו על העסקה שזה בפעימות של 50 נשים וילדים. ידענו שנכנסה הפסקת אש, אז קיווינו שזה השחרור, אבל אף אחד לא בא ואמר לנו 'אתם הולכים הביתה'". היא ממשיכה, "ביום השחרור אמרו לנו להתלבש בבגדים שהביאו לנו יום קודם. והתלבשנו ופשוט חיכינו, שעות. וגם אז, הם לא אומרים 'אתם הולכים הביתה', אלא אומרים לך 'למקום אחר'".
הוציאו אותם בסודיות מבית החולים דרך מדרגות חירום, מבלי שאף אחד יראה אותם - היישר לאוטו. "במשך כל הזמן הזה אני מפחדת שהם עושים לנו קטע, כי אין לך על מי לסמוך", היא מתארת. "ברגע שהג'יפים של הצלב האדום הגיעו, כל הרחוב הערבי פשוט היה עלינו. התאספו בשניות מאות אנשים על האוטו ודפיקות, וזו פעם ראשונה שרז אמרה לי, אחרי שגוננתי עליה חודש וחצי, 'אמא, אני מפחדת'".
החזרה לחיק המשפחה
עכשיו הן בבית, בחזרה עם יוני, עם משפחה מחבקת ועוטפת. מצבה הרפואי של דורון השתפר, חלק מהרסיסים נותרו בינתיים על גופה, כמו הצלקות שעל הלב. "הבנות מדברות על הרשעים, שהן חשבו שרשעים זה רק בטלוויזיה. ואני צריכה להסביר להן שפה אין יותר רשעים, שהרשעים בכלא. שכל מי שעשה לנו רע - לא נמצא פה יותר". היא מוסיפה, "נורא רצינו לחזור הביתה, אבל כל כך פחדנו לגלות את גודל האסון. לגלות מי נרצח, מי חטוף. לא ידענו שום דבר על המשפחות שלנו. ידעתי על אימא שלי, אבל לא ידעתי על אח שלי ועל אשתו ועל אחיינית שלי התינוקת, שהיא רק בת חצי שנה".
היא מדברת על התחושות בשבי, ולאחריו: "חשבתי שאני אחזור ויספרו לי מה קרה ולמה הצבא לא היה, ואני מבינה שעדיין אין תשובות. הרגשנו שהפקירו אותנו, פשוט ככה. וכל יום בשבי התחושה הזאת חוזרת, שמפקירים אותנו, שמפקירים אותנו, שאולי עסוקים רק בנקמה ולא בלהחזיר אותנו הביתה. עכשיו גם פה, בבית שלי בשרון, אני לא מרגישה מוגנת".
היא משתפת, "אני חושבת שבניתי לי איזושהי חומה, כדי שאני לא אשבר, כדי שאני אוכל לטפל בהן. והחומה הזאת עוד קיימת. במובן מסויים אני עדיין שם". בעלה, יוני, משתף: "אני רק רוצה לרפא אותה, לנסות לתת לה את כל מה שלא נתתי לה ב-49 הימים האחרונים כי היא לא הייתה לצידי, לתת לה את כל זה עכשיו, להיות שם לצידה ולצד הבנות".