יום שני 13.11.23
קעקוע חדש
בבוקר, אני ובעלי עושים קעקוע שינציח עבורנו את אירועי ה-7 באוקטובר. למלון מגיעה מקעקעת מקסימה בשם מישל, וכל אחד מאיתנו בוחר גרסה אחרת של הפניקס - עוף החול שמסמל את תחיית המתים, צמיחה מתוך שבר ותהום.
בעשור האחרון היינו צריכים לקום לא פעם מתוך מקום של אובדן ושכול, אבל הפעם זה שונה. החיים שלנו מתחלקים ללפני ואחרי, כמו עוף החול גם אנחנו קמנו לתחייה מתוך התופת. כל מי ששרד מהקיבוץ יודע שהוא ניצל מרולטה רוסית של החמאס, כאילו עשו "אנדנדינו" על החיים שלנו. למי שנבחר, לא היה סיכוי.
דלית רם אהרון - יומנה של פליטה:
- פרק ראשון: "פתאום זה מכה בי - אני פליטה"
- פרק שני: ליצור שגרה של בית גם אם הוא זמני
- פרק שלישי: אחרי יותר מחודש חיבוק עם אבא ואימא
יום רביעי 15.11.23
איך מסבירים לילדה שהאזעקות כאן כדי להגן עלינו?
בערב, במקלחת, אורן בת ה-4 אומרת לי "אימא, תבטיחי שלא תיעלמו לי, אני מפחדת למות" אני כמעט נחנקת מבפנים, אבל מנסה עד כמה שאני יכולה להשרות בה ביטחון. מזכירה לה שאנחנו תמיד נגן עליהם, שלא נעלם לה, ושהיא אף פעם לא תהיה לבד.
אני שואלת אם זה בעקבות האזעקה היום והיא אומרת שכן. אני שוב מספרת לה מה שתמיד אמרנו להם בסבבים ביטחוניים "האזעקות נועדו להגן עלינו". היא שואלת, "מה אם תהיה עכשיו אזעקה כשאנחנו במקלחת?" ואני עונה: "נרוץ אתכם למרחב המוגן, זוכרת איפה הוא?" זה נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל שתי דקות אחרי - נשמעת אזעקה. אנחנו רצים מהר עם המגבת למדרגות. בעלי לוקח עבורה בגדים כדי שתתלבש בממ"ד.
אני מנסה בכוחות אחרונים לתווך לה, לנסות למזער נזקים ואומרת לה "הנה ענו לך על השאלה, גם כשהיית במקלחת והייתה אזעקה הגעת למקום מוגן בזמן". אני רואה שהיא כבר מותשת, שהגוף הקטן שלה כבר לא עומד במתח הזה. היא נרדמת על המיטה שלנו.
יום חמישי 15.11.23
העסק שלי עוד יקום
בתחילת השבוע אני מדברת עם נציגה ממעו"ף, במטרה שתעזור לי להבין איך אני אמורה להתמודד עם העסק שלי שקיבל טלטלה גדולה מאז האירוע. אני מספרת לה על דרכי כעצמאית ועל כך שבחצי שנה האחרונה הקמתי ויצרתי פסטיבל לנשים שנקרא "פסטימאמא". אני מספרת לה איך כנגד כל הסיכויים ולמרות שבאמצע ההכנות היה סבב לחימה, הצלחתי לקיים אותו ביוני האחרון, ואיך ההצלחה הרבה והתגובות הנלהבות של המשתתפות גרמו לי להמשיך בפסטיבל ולהפיק עוד אחד גדול יותר ומושקע יותר - שהיה אמור לצאת לדרך פחות משבועיים אחרי תחילת המלחמה.
אני יודעת, הימרתי על כל הקופה. הייתה לי כמות הוצאות אדירה בזמן ששקענו בחובות - והכול כי כל כך האמנתי בדבר הזה שאני עושה. זה היה אמור להיות מדהים, אבל הנה - שבועיים לפני, הכול התהפך ובוטל. הנציגה ממעו"ף שכל כך רוצה לעזור מסתכלת עלי במבט מבויש ואומרת "אני כל כך מצטערת, לפי המתווים של המדינה את ממש נופלת בין הכיסאות".
האכזבה, הייאוש, והעלבון מהממשלה שהפקירה אותנו בשעות הכי קשות שבהן נלחמנו על חיינו עולה וצפה שוב, אני נדהמת על חוסר לקיחת האחריות כלפי העצמאים, על היעדר ראייה אינדיבידואלית - ועל פגיעה גדולה בעסקים שאינם חזקים וותיקים מספיק.
אבל אני חזקה מזה. אני מתחילה לחשוב על מיזם התנדבותי לנשים פה באילת, שפונו בדיוק כמוני. פסטיבל "פסטימאמא" ייצא לדרך, בכל דרך אפשרית.
יום שישי 17/11/23
הילדה שלי מתגעגעת, וגם אני
"אני מתגעגעת לאריאל", אומרת אורן. זאת הפעם הראשונה שהיא מדברת עליו מאז שהוא נחטף. אריאל הוא בנה הגדול של שירי ביבס, שתמונתה צרובה בלב כולם. הוא נולד במקביל לאורן שלי, וכל הזמן צחקנו על כך שעוד מהבטן אנחנו מייצרים להם בוק לחתונה.
הם גדלו יחד, ושירי אימא שלו תמיד הייתה כמו אחות ובת בית עבורי. אני כל כך אוהבת אותה והגעגועים והדאגה אליה מייסרים. שמעתי על חטיפתם עוד כשהיינו בממ"ד והרגשתי שנתלש לי הלב. כמה שהיא חסרה פה!
אני חושבת עלייה בלי סוף, רואה את תמונתה עם ארילולי וכפיר הקטן מפורסמת בכל מקום, את הפרצוף המבוהל שלה כשהיא אוחזת בשני הג'ינג'ונים. אני כל כך מתגעגעת לשיחות שלנו, לזמן ביחד עם הילדים, להשתוללויות והמשחקים של אורן ואריאל, לכפיר הגוזל הקטן שממיס את כולנו ושהבנים תמיד כרוכים אחריו.
אני נזכרת בשיחות וההתכתבויות האחרונות שלנו סביב ה"פסטימאמא", על כמה היא רצתה עבורי שהפסטיבל הזה יצליח. חושבת עליה שם בעזה ובמוחי עולות מלא שאלות: מה עם ירדן בעלה? האם הוא בסדר? איך מתנהגים אליהם שם? האם מתעללים בהם? האם היא מקבלת מספיק אוכל לה ולילדים? איך הם שורדים את זה? האם יש איתם חטופים נוספים מהקיבוץ? האם הם מעודכנים במה שקורה בארץ? והשאלה הכואבת-האם היא יודעת על הוריה האהובים יוסי ומרגיט שאיבדו את חייהם בטבח הנורא?
המחשבות עליה קורעות את הלב. אני חושבת על מתי ואיך תחזור, באיזה מצב נפשי ופיזי תהיה ואיך בכלל אפשר לעכל את כל מה שהיא עוברת שם? חולמת על חיבוק גדול ומתפללת שפשוט תחזור כבר, ביחד עם כל החטופים.
דנה, אחותה של שירי ביבס, ב"עובדה":
יום שבת 18.11.23
מיצג מתחת לים
כמה אנשים מהקיבוץ, יחד עם קבוצת מתנדבים, הקימה מיצג למען החטופים בחוף שקרוב למלון. למקום מגיעים צוללנים ושחיינים, הם מרימים שלט גדול באורך 10 מטר עם תמונות החטופים. הם נכנסים אתו לים וצוללים יתו - זו מחווה מרגשת ונוגעת ללב. אנחנו יושבים על הסלע, צופים ומתפללים בכל ליבנו שיחזירו את כולם הביתה, עכשיו.
בלילה, אורן לא מצליחה להירדם. אנחנו מנסים כל פעם בתורות לשכב לידה, ללטף אותה, לגרום לה להירדם. בשלב מסוים אני שומעת בכי עז, בעיניים מכוסות דמעות היא בוכה. "אני רוצה שאריאל יחזור, וגם כפיר" אני מחבקת אותה חזק, ואומרת שכולנו רוצים ומקווים שיחזרו אלינו מהר. שיהיו כאן לידנו, ושלא נצטרך לראות אותם עוד לעולם דרך מיצג.
קהילות ניר עוז וכרם שלום שרים עם אברהם טל וקולולם למען החזרת החטופים: