בקיץ 1988, יעל גרימברג, אז נערה בת 14, נאנסה בידי קבוצת נערים בקיבוץ במשך חמישה ימים. האונס בשמרת הפך לאחד הצרובים בזיכרון הישראלי. אחרי שיעל התלוננה, היא עברה התעללות מצד מערכת המשפט ומצד חברי הקיבוץ שלא האמינו לה. בקיבוץ החליטו לממן את הוצאותיהם המשפטיות של הפוגעים, ויעל ומשפחתה נאלצו לעזוב. לפני חודש וחצי, נפטרה יעל גרימברג בגיל 49. כעת, בתה אביאל מחליטה לדבר לראשונה על אמה שסחבה כל חייה צלקת נוראית, אך לא זכתה לעזרה.
אביאל מספרת כי לאמה היה כעס רב על הקיבוץ שאותו נאלצה לעזוב. "היה לה כעס על הקיבוץ. אני חושבת שאם הקיבוץ היה באמת הולך לצד אימא שלי - זה היה חוסך המון צלקות ממנה ומסבתא שלי", אמרה. "כשהיו מחלקים אוכל לכל משפחה, אז למשפחה של אמא שלי, בגלל מה שקרה, חילקו פחות אוכל. הם היו לבד מול הקיבוץ".
רק לאחר מות אמה, החליטה אביאל לפנות לאנסים. "אחרי שהיא נפטרה, גיליתי עוד דברים. לא ידעתי מה השמות של האנסים. לא ידעתי שמדובר ב-11 איש שנכחו. שלחתי הודעה לאחד מהם וכתבתי לו שהוא חלאה ושאני ארדוף אותו כל החיים".
כשהיא נשאלת כיצד היה לגדול בבית עם אמה, היא נזכרת: "לאמא שלי הייתה חרדה ממקומות סגורים. בתור ילדה קטנה הייתי הולכת להופיע בבית ספר, במקהלה, בהצגות גם של הפנימייה - היא לא הייתה מגיעה. אבל תמיד הבנתי אותה, לא שפטתי אותה בכלל. היא באה כמה פעמים, ואת הפעמים האלה הערכתי מאוד, בכל הלב, כי ידעתי באמת שהיא עושה את ה-100 אחוז ויותר שלה כדי להיות שם".
לאורך כל השנים, ניסתה אביאל להבין מה עובר על אמא שלה, ומדוע היא לא מתנהגת ככל האמהות. "אני זוכרת שהיא פשוט אמרה לי שיש לה מחלה ושהיא עצובה. יכול להיות שהיה לה קשה נפשית לגדל אותנו, אבל היא תמיד גם נלחמה בעצמה וגם נלחמה בשבילנו, שהיא באמת תהיה איתנו".
לדבריה, על אף שלאמה הייתה התמודדות יומיומית משלה, היא לא ויתרה על גידול ילדיה. "אני זוכרת אמא פייטרית. תמיד היה אוכל שהיא הייתה מכינה, הבית תמיד היה נקי. היינו גם תמיד ישנות במיטה, מיטה אחת זוגית, לא רצינו לעזוב אותה. תמיד היינו ישנות ביחד. אני חושבת שמה שחיזק אותה רוב השנים, זה אנחנו".
אימה סיפרה לפני כעשור ל"אולפן שישי" כי מצבה הכלכלי של המשפחה לא טוב. "אין לנו בכלל כסף, בגלל שאין לנו ביטוח לאומי, שזה נמצא בבדיקה. אין לנו עזרה ממשרד השיכון. אין לנו כלום. פשוט כלום. אני מנסה בכל הכוח לגרד את עצמי למעלה רק כדי שיהיה לנו משהו לאכול. המדינה לא סייעה לה בשיקום או בדיור ראוי".
שנים לאחר אותו המקרה, כעת אלה הן בנותיה של גרימברג שעדיין זועקות לצדק. כל חייה נלחמה יעל כדי להעניק לבנות שלה מציאות אחרת. אולם המדינה לא נתנה לה את הכלים כדי להיות הגיבורה שהיא הייתה. רק אחרי מותה, התגייסו אזרחים לגיוס המוני לנסות להגשים את חלומה. אבל בדבר אחד היא בטוח הצליחה, לגדל ילדות שלא מוכנות לשתוק ומבינות שהבושה מעולם לא הייתה שלה.
היא מוסיפה, "כשהייתי קטנה הרגשתי לפעמים בושה. עכשיו אני ממש לא מתביישת בסיפור. מי שצריך להתבייש זה הם, המשפחות שלהם, הילדים שלהם. הבושה היא שלהם, לא שלנו".
מי שמעוניין לתרום לבנותיה של יעל גרימברג, יכול לעשות זאת באמצעות הפקדה לחשבון הנאמנות שלהן:
בנק הפועלים מס׳ בנק: 12 סניף: 609
חשבון: 179650