"התפקיד הכי חשוב כהורים הוא להקשיב לילד ולתמוך בו": כשרועי החליט לספר לאימו לראשונה שבכוונתו להזדהות כבן, אימו, מינדי, שיחקה עם אחיו הגדולים בסלון. הוא ניגש אליה ואמר: "חשבתי, ועכשיו אני יודע שאני בן, ואתם צריכים להתייחס אליי כבן". אימו מספרת על מחשבות ראשונות שעברו במוחה בעקבות וידויו של בנה: "חשבתי 'מה פתאום - את בת, נולדת בת' - אבל לא אמרתי לו את זה". עוד היא שיתפה: "יום לאחר מכן הוא אמר לי 'כבר אמרתי לך שאני בן, אז אני הולך לגן היום בבגדים של בנים'".
"הוא התעקש על תספורת של בן"
"הבנתי שאני צריכה עזרה, ייעוץ, אז החלטתי לפנות לחברה ממסצ'וסטס שמתמחה במגדר", היא משתפת. "היא אמרה שתמיכה מצד ההורים היא הדבר החשוב ביותר - הילד צריך להרגיש שהמשפחה הגרעינית תומכת בו. ידעתי שהוא בטוח בזהות המגדרית שלו כי הוא לא אמר לי 'אני רוצה להיות בן', אלא - 'אני בן'. כלומר, הוא כבר החליט". על אף ההפתעה שפקדה אותה, לרגע מינדי לא התכוונה לעצור את בנה או לומר לו שהזדהות במגדר אחר היא מוקדמת מדי. "לא חשבתי שזה מוקדם למישהו לדעת מה המגדר שלו".
אלא שהסממנים היו שם עוד לפני הוידוי של בנה. "רועי ביקש תספורת קצרה. עשיתי לו תספורת קצרה אך הוא התעקש על תספורת קצרה עוד יותר - תספורת של בן", היא מספרת. "מבחינתי הוא היה בת ולכן לא רציתי לעשות לו תספורת מאוד קצרה".
ביקורת רבה נמתחה עליה על כך שתפקיד ההורים הוא להציב גבולות לילדיהם. "אני מסכימה שתפקידנו כהורים הוא להציב גבולות, אבל קראתי גם מאמר שמסביר שסיכוי ההתאבדויות עולה בקרב טרנסג'נדרים שמגיעים ממשפחה שאינה תומכת בהם", טוענת מינדי. "ידעתי שאני רוצה ילד חי ובריא, ולכן התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים הוא להקשיב לילד ולתמוך בו. אמרתי לגרוש שלי שזה לא קשור אלינו, ולקחתי אותו לתספורת של בנים, והוא היה כל כך מאושר".
מינדי, שמגיעה ממשפחה דתייה, מספרת שהיה קושי בקרב אחיה לקבל את בנה עם מגדרו החדש. "הם ביקשו שאנחנו נעצור את הנזק שאנחנו עושים לילדה שלנו", היא נזכרת. "עניתי להם שאנחנו עושים את מה שהכי טוב לילד שלנו".
גם בגן נתקלה מינדי בקושי לקבל את היותו של בנה טרנסג'נדר. "הגננת אמרה לי שהיא עובדת עם ילדים כבר 30 שנה ומעולם לא ראתה הורים שמקשיבים להחלטות גדולות של הילד בגיל כה צעיר". היא מוסיפה, "היא אמרה לנו שהיא מבינה שאנחנו מארה"ב, אבל אנחנו בישראל - ובישראל לא נוהגים כך - התפקיד שלנו הוא להגיד לו שהוא בת".
"כל החלטה שעשיתי - הייתה למען טובת הילד שלי"
לבסוף הושגה פשרה בין מינדי לבין הגננת באמצעות העירייה, והוסכם שבנה יורשה להיכנס לשירותי בנים בגן. אלא שגם כאשר הגיע לבית הספר, לא מיהרו לקבל את שינוי המגדר. "סירבתי לכך שייאלץ לעזוב את בית הספר, וסיפרתי לרועי שכולם יודעים שהוא טרנסג'נדר רק ערב קודם ללימודים". הוא ענה לה בתגובה: "התפקיד שלך הוא לדאוג שלא ירביצו לי בגלל זה".
תשעה ימים לאחר אותו יום ראשון של לימודים, חיכתה למינדי הפתעה בכניסה לשער בית הספר: עשרות הורים הפגינו נגד כניסתו של בנה למוסד הלימודי. "אמרו לי שאני לא דתייה, שאלו אותי מה אני עושה, קראו לי 'פסיכית' ולילד שלי קראו 'ילדה'", שיתפה. "שאלתי את עצמי איך אנשים יכולים להיות כל כך אכזריים, אבל ידעתי שאני חזקה ושהם לא יצליחו לשבור אותנו".
הדרישה למנוע מרועי להגיע לבית ספר התחילה באמצעות הפגנות, המשיכה עם קמפיינים והגיעה עד בג"ץ. בזכות התעוזה שלה, והרצון בטובת בנה, המשיך רועי להגיע לבית הספר למרות קמפיינים של הורי התלמידים נגדו, עם ציצית וכיפה. "כל החלטה שעשיתי - הייתה למען טובת הילד שלי, תוך הרבה התייעצויות בכל שלב. הבנתי שההמלצות של אחרים לצאת נגד הבן שלי - יהרגו אותו".
"מהר מאוד הבנתי שהתפקיד שלי, כאמא, הוא לחפש את טובתו של הבן שלי, ולעשות זאת בצורה הטובה ביותר שאני יכולה", היא אומרת. אולם בהמשך, הלחץ מצד הורי התלמידים בבית הספר השפיע, ומשרד החינוך נתן הוראה להעביר את רועי בית ספר. מינדי לא ויתרה, פנתה לבית המשפט בסיוע עמותת "חברותא" - והצליחה להבטיח את המשך לימודיו של בנה בבית הספר בו התחיל ללמוד.
על אף שהצליחה במאבק שניהלה, מינדי החליטה לבסוף להעביר את בנה עם תחילת השנה הבאה לבית ספר חילוני למחוננים, בעצת פסיכולוגית. "אני שמחה כי הצלחתי למנוע מהבן שלי לעבור כיתה באמצע שנת לימודים, וקיבלתי החלטה שתטיב עם הבן שלי בהמשך הדרך", אמרה. היא פונה כעת אל הורי התלמידים הלומדים עם בנה ואומרת: "תמיד יהיה מישהו שיתנגד לזהות המגדרית של הילד שלי. אני מקווה שכהורים, אפשר יהיה להבין שכל מה שעשיתי - נעשה לטובתו של רועי".