היום כולם מכירים אותם כמי שמביאים את הסיפורים למסך, אבל בעבר הם היו, כמו רובנו, רק חיילים אנונימיים. רינה מצליח, יגאל מוסקו ויעל אודם חזרו לבסיסים שבהם שירתו כדי לראות מה השתנה. אכן הרבה מים עברו בנהר מאז שהשתחררו, אבל חלק נותר בדיוק כמו שהוא. זה מה שקרה כשהם הגיעו לבקר את החיילים שמבצעים היום את מה שהם עשו לפני שנים.
סגן רינה מצליח
בבט"ר דותן, או כפי שכולנו מכירים אותו – מחנה 80, פוגשת רינה את סא"ל מעיין צרפתי-אורן, מפקדת הבסיס. בבסיס הזה היא הייתה מפקדת פלוגת טירוניות, ויצאה לסדרות של ימים רצופים בגבעת אולגה.
"פעם שכחתי את הנשק באוהל", חושפת רינה. "ריתקו אותי כמה שעות". ומה השתנה מאז? בעיקר, כנראה, היחס לחיילות. "הם (ביטחון שדה) היו מסתובבים פה חבל על הזמן", מספרת רינה. "כמה שזה היה שונה. לבנות שהיו לסביות, הם היו עוקבים אחריהן והיו מגבילים אותן. מה בנות עשו בתקופה שלנו? מגישות קפה זה היה השיא".
סא"ל צרפתי אורן מתארת מציאות שונה כיום: "מנעד התפקידים שחיילת יכולה להגיע, או מלש"בית, משלב המיון שלה היא יכולה לראות, גם היום היא רואה קצינות בכירות בתפקידים כאלה כי עוסקים בזה, אבל היום חיילת שמסתכלת למעלה, היא יכולה לראות לאן היא יכולה להגיע".
סגן יגאל מוסקו
יגאל מוסקו שרת בגדוד 950 של הנח"ל כקצין חי"ר – גדוד שכבר לא קיים וסיום בהיאחזות נח"ל שגם היא כבר לא פעילה. במקום זה הוא מגיע לפגוש בצומת תפוח את סיירת הנח"ל, שם משרת גם בנו רני.
"אני רציתי שהוא יילך לחיל הים", חושף יגאל. "כדי, בין השאר, שלא יגיע למקומות כאלה". רני, מנגד, דווקא מרוצה מהמסלול: "היה שווה את זה. חד-משמעית. חוויות כאלה של שטח, של צוות לוחמים, של תעסוקה מבצעית בשכם, של מעצרים. גם מספק, גם תחושת שליחות מטורפת, זה שעצרנו אתמול בלילה מישהו, יכול להיות שזה מנע את הפיגוע של מחר בחדרה, בתל אביב, בבני ברק. מספק מאוד".
רס"ן עידו אסף, מפקד פלגה ב' בסיירת הנח"ל, מסביר שהוא משתדל לא לחשוב על אפשרות הביצה והתרנגולת ברצף הפיגועים והמעצרים. "מובן לי מה אני עושה כאן", הוא אומר. "אני מבצע פעילות בלילה, שאותה פעילות מונעת פיגועים ביום. ברגע שאני אתקדם בחיים לתפקיד מדיני בהמשך, אז אני אקבל החלטות, אבל כרגע אני מבצע משימות".
סמלת יעל אודם
"אני הייתי נחשבת החיילת הכי לחוצת שינה מבין כל המש"קיות", מספרת יעל כשהיא חוזרת לבית הספר למ"כים 17, שם שרתה כמדריכת חי"ר. "הייתי חייבת שש שעות מטכ"ליות. אם אני לא ישנה שש שעות, אין עם מי לדבר יום אחרי". והתזונה? "מבוססת או על לחם עם שוקולד או על טוסט עם שוקולד. בעיקר אכלנו, אני חושבת".
את טיל ה"גיל" היא זוכרת כטיל נגד טנקים, אבל המדריכות שנמצאות היום בבסיס מסבירות לה שהשימוש השתנה. "יעל, אין כבר טנקים", הן קוטעות אותה. "אנחנו פחות משתמשים בטיל הזה לטנקים, יותר למטרות איכות נקודתיות, לאנשים, לרכבים, למחסני אמל"ח". ומה עוד השתנה? הגזרות שבמוקדם. כבר לא מצרים, אלא בעיקר עזה ולבנון.
"אנחנו הולכות איתם כל התרגילים פעמיים בקורס", מספרות המדריכות על הקשר עם הלוחמים. "זה ממש כיף, 15 קילומטר כל פעם. עד הסוף אנחנו הולכות איתם, עם הלוחמים כל הלילה, זה החלק הכי כיף בקורסים שלנו". הן מסבירות גם מה הגאווה הכי גדולה שלהן: "ברגע שממש מגיעים לשטח, ואת יודעת שאת סומכת עליהם במיליון אחוז, שמה שאתן העברתן להם, אתן הסמכתן אותם, אתן חתמתן ואמרתן שהם מוסמכים, אז זו תחושת סיפוק לדעתי".
