יותר מ-15 שנים עברו מאז שנועם גרשוני לבש בפעם האחרונה את סרבל הטיסה שלו, יותר מ-30 שנה מאז שיובל וגנר עלה למסוק. עוד רגע שניהם יחזרו לכלי שהם כל כך אוהבים – והם מתרגשים כמו בפעם הראשונה. אולי אפילו יותר.
הטיסה הזו לא תשבור שום מחסום קול, אבל היא שוברת הרבה מאוד מחסומים אחרים – של ניצחון הרוח על הגוף. תלווה אותה רס"ן נ', שבשנת 2006 ראתה את גרשוני על סף מוות, וחילצה אותו במסוק שלה. "ביקשתי מהמכונאי המוטס שיעביר לי קדימה את הפאץ' של השם כדי שאני אדע מי זה", היא משחזרת את מה שחוותה לפני 15 שנה. "אני זוכר את התקווה שאני אוכל להחזיר לו באופן אישי את הפאץ' ולא אצטרך למסור אותו להורים שלו בהלוויה".
"בתחילת מלחמת לבנון השנייה, אני הייתי טייס אפאצ'י", מרחיב גרשוני. "קיבלנו משימה בלילה לטוס צפונה. ממש קרוב לגבול מעל צומת כוח מסוק שלנו מתנגש במסוק השני, שני האפאצ'ים מתחילים לצלול לכיוון הקרקע מגובה של בערך קילומטר וחצי והתרסקנו על צלע הר במהירות גבוהה. אני לא זוכר את הדרך למטה, אבל כנראה שידעתי שאני הולך למות".
וגנר, בתורו, משווה את התאונה שאירעה לו לפני יותר מ-30 שנה לנפילה בלי מנצח ממגדלי עזריאלי. "זה יום שאני לא שוכח. שמש, יום מקסים, שקט שלא ניבא את הבאות", הוא מתאר. "פתאום קצת לפני עמק בית שאן המסוק מתחיל לרעוד בצורה מטורפת ועושה פנייה חדה שמאלה למטה - ותוך שנייה אנחנו מתרסקים".
"אתה כבר לא טייס אפאצ'י"
"שברתי את כל הגוף שלי – שברתי את הגב, שברים פתוחים, לסתות, הכול", מספר גרשוני. "חשבתי שחודש-חודשיים בגבס ואני חוזר לחיים שלי, חוזר לטוס. ולאט לאט זה מחלחל שהדברים לא חוזרים בקצב שחשבת, ואולי לא חוזרים למצב שחשבת. יש פה איזה הלך רוח שצריך לשנות וצריך להבין שאתה כבר לא טייס אפאצ'י. אתה יורד מהמיטה לכיסא גלגלים".
וגנר הבין את ההשלכות מהר יותר, אבל רק אחרי כמה חודשים הרשה לעצמו לשחרר את כל הכאב. "האבחנה הייתה מאוד ברורה, אין החלמה מהדבר הזה", הוא מספר. "השבירה הגדולה שלי הייתה בביקור הראשון בבית. נכנסתי לחדר שלי ופרצתי בבכי שהוצאתי אני מניח את כל החודשים שמהתאונה והשיקום". בשלב הזה הוא מתקשה להמשיך, ופורץ שוב בבכי – בכי שאליו לא היה מוכן.
וגנר הפך למשותק מהצוואר ומטה, וגם גרשוני סובל עד היום מנכות בעקבות התאונה הקשה. המשותף לשניהם אומנם מתחיל בפציעות הקשות שחוו כטייסים בחיל האוויר, אבל נמשך דווקא במה שקרה לאחר מכן. שניהם, כל אחד בדרכו, בחרו לא לוותר ברגעים הקשים. הם נאחזו במה שעוד צפוי להם והמריאו, בדרך שונה, לפסגות חדשות.
"נשארתי בנס למשימה הזאת"
גרשוני הפך לספורטאי פראלימפי, זכה במדליות זהב וארד וטניס בלונדון 2012 ודורג בשיאו במקום השני בעולם בטניס נכים בדרגת הנכות הגבוהה, ואפילו הדליק משואה ביום העצמאות ה-70. כל זאת, לצד הקשיים שממשיכים ללוות אותו. "לא חזרתי לעצמי", הוא אומר. "יש לי תזכורות יום יומיות של הדברים הקטנים. ללכת זה קשה. אני הולך עם קביים, מכשיר על הרגל, הגבהות. אבל החיים שלי היום הם חיים אדירים וטובים ומלאים. ממש לא בטוח שנועם שלא נפצע יש לו חיים כאלה. לא מחליף את החיים שלי עם אף אחד".
וגנר המשיך בתפקיד פיקוד בחיל האוויר, נישא, נולדו לו 3 ילדים וגם נכדים. בדרך, הוא השפיע על המציאות של מאות אלפי ישראלים עם מוגבלויות. "אתה רוצה לצאת מהבית – אין מדרכות, אין פארקים, אין חופים, אין מסעדות. כל מקום שהולכים פשוט לא מאפשר כניסה מותאמת לאנשים עם מוגבלויות שונות", הוא משחזר את מה שחווה כשהתחיל להתרגל לכיסא הגלגלים.
"כתבנו מכתב לעזר ויצמן שהיה באותם ימים נשיא המדינה וגם איש חיל האוויר לשעבר. להפתעתי יומיים אחר כך קיבלתי טלפון מהנשיא עצמו. הוא אמר לי 'יובק'ה, תקשיב שוב. אני פוקד עליך להקים עמותה שתהפוך את ישראל לנגישה לכל סוגי המוגבלויות בכל תחומי החיים'". וגנר הקים את עמותת נגישות ישראל שהביאה למהפכה בתחום, ומאמין כיום שהתאונה שלו לא הייתה יד המקרה: "הבנתי שכנראה אני נשארתי בנס בחיים למשימה הזאת".
והנה, אחרי לא מעט שנים, זה קורה שוב. הקסדות על הראשים, מנוע היסעור דולק, הרוטור מסתובב במהירות וכך גם הפרפרים בבטן. בטיסה הכול כך מיוחדת והמרגשת שיצאה השבוע מבסיס תל נוף, שניהם חזרו יחד לשמים במסוק. הם עברו מעל בית הוריו של וגנר בכרמי יוסף, הביטו מלמעלה על שבילים, גבעות ועמקים והתאפקו לא לקחת לידיהם את סטיק המסוק כפי שהיו רגילים לעשות במשך שנים.
הדמעות שהיו קודם התחלפו מיד בחיוכים. חיוכים מהסוג שפשוט לא יורדים מהפרצוף. חיוכים של סיפוק, חיוכים של התרגשות. או כמו שקראו לגיחה הזאת בחיל האוויר: "תמונת ניצחון – חוזרים למסוק".