אז מה ההבדל בין מפלגת יאיר לפיד, מפלגת בני גנץ ומפלגת אבי גבאי? יש סיכוי שההבדלים מאוד דקים. ומה ההבדל בין מפלגת משה כחלון למפלגת אורלי לוי, או בין הליכוד הישן לימין החדש? סביר להניח שמעבר להעדפות הפרסונליות, בוחרים רבים ימצאו את עצמם מתלבטים. כדי לעזור להם להחליט דרושים מדדים שונים ובעיקר ניירות לקמוס, למשל בתחומים שמעניינים חילונים, מסורתיים ואפילו דתיים מתקדמים שאינם מעוניינים שישראל תהפוך לאיראן. איך נדע מי יתייצב לצד הנשים מול ניסיונות ההדרה? מי ישמור על השבת החילונית? ואיך נדע מי יפעל למען שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב?
לא במקרה נלחמים אגפים שונים ביהדות הדתית בזכויות הקהילה. יש מי שיאמרו שההתפצלות של בנט ושקד מסמוטריץ' קשורה לא מעט דווקא לדעות הלהט"בופוביות של האחרון (בבחירות 2015 נטען שבנט הפסיד שלושה-ארבעה מנדטים חילוניים לקמפיין התיכוניסטים שהחל רואי מימרן, עם חולצות ה"יש לי שני אבות ואני לא מתנצל"). לכן חשבתי שראוי לפרסם לקראת הבחירות מדד שידרג את כל המפלגות לפי יחסן אל הקהילה הגאה – לרבות הפערים בין מה שהפוליטיקאים אומרים למה שהם עושים.
כולנו
מה היה: במסגרת תפקידו כשר האוצר יזם משה כחלון הקצאה של 11 מיליון שקל לטובת הקהילה הגאה בתקנה קבועה. חלק מהכסף עדיין תקוע בגלגלי הביורוקרטיה, אבל ניתן לומר שכחלון עשה עד היום יותר מכל שר אוצר ישראלי לפניו למען הרווחה הכלכלית של ארגוני הקהילה הגאה.
מי שדוחפת את כחלון ומשמשת נציגתו בקהילה היא ח"כ מירב בן ארי, שהשנה ילדה במזל טוב בת בהורות משותפת עם הומו גאה. בן ארי גם קיבלה (כמו ח"כ אמיר אוחנה) אישור קבוע מיו"ר הקואליציה להצביע בעד הקהילה הגאה, גם אם הקואליציה מתנגדת. כל זה הופך את "כולנו" לסיעה שתרמה בקדנציה הנוכחית יותר מכל מפלגה אחרת לרווחת הקהילה.
בניגוד לראש הממשלה נתניהו וחברי ליכוד אחרים, התמיכה המילולית בקהילה - של כולנו בכלל ושל כחלון בפרט - היא קורקטית. שר האוצר אינו מעוניין כנראה להצטייר כנושא דגל בתחום ושומר שלא יתייגו אותו כקרוב מדי לקהילה. שלא כמו יאיר לפיד, הוא אינו דורש מחברי סיעתו קול אחיד בעניין הזה, והעניק במקרים מסוימים חופש הצבעה כך שחלקם הצביעו נגד הקהילה או נמנעו.
מה יכול להיות: סביר להניח שכחלון לא ישבץ ברשימה שלו נציג מתוך הקהילה ויסתפק בבן ארי. לא ברור אם זה ייתרגם לתמיכה של חברי הקהילה בבחירות. נציג להט"בי ברשימה יכול לשנות משמעותית את המצב.
המחנה הציוני (לשעבר)
מה היה: למפלגת העבודה יש היסטוריה מרשימה של תמיכה בקהילה. ח"כ יעל דיין הייתה ממשיכת דרכה של שולמית אלוני האגדית, וגם בעידן הזה ברור שדמויות כמו שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ואיתן כבל הם מהאנשים שמכירים את הקהילה לעומק וקשורים אליה. מרב מיכאלי מיהרה אחרי הבחירות האחרונות להקים את השדולה הגאה, והיא מהעומדים בראשה.
למחנה הציוני יש גם ח"כ גאה, אם כי הוא מתעקש לא להיות מזוהה עם הקהילה ולא להגדיר את עצמו כנציג שלה. בתהליך הבחירה שלו לכנסת, איציק שמולי דרש להצניע את שייכותו לקהילה ולמעשה "יצא מהארון" (בשנית) רק אחרי רצח שירה בנקי. לפני מספר חודשים, בתקופת מחאת הפונדקאות, הוא נשא נאום מרגש בכנסת. לעומת זאת, הוא לא משתתף בהפגנות הקהילה ואינו מעורב בפעילות ארגוני הקהילה.
בקדנציה הנוכחית, כמו בעבר, ח"כים מהמחנה הציוני ניסו להעלות להצבעה חוקים בעד הקהילה. הפעם היחידה שכמעט צלחה הייתה כשסתיו שפיר ניסתה להעלות מחדש את חוק "ברית הזוגיות", והגיעה לכמעט תיקו. זכור לטובה גם הנאום המרגש של יחימוביץ' בעד פונדקאות להומואים. ראש המחנה, אבי גבאי, לא התבטא באופן זכור בעניין הזה, אבל יש לו ברשימה מספיק אנשים שיעשו ועושים זאת במקומו.
האם יכלו אנשי המחנה הציוני לעשות יותר? סביר שכן. זה רק היה דורש יותר עבודה מאחורי הקלעים, יותר חיבורים לאנשי קואליציה ולעיתים גם ויתור על קרדיטים. בניגוד לתא הגאה בליכוד, התא הגאה של מפלגת העבודה אינו חושש להתעמת עם ח"כים שנתפסים כמי שעוזרים מספיק לקהילה, אבל כרגע אין לו בולטות אמיתית. והכי חשוב, חברי המחנ"צ יזמו ודחפו לא מעט דיונים בוועדות הכנסת והביאו לנראות יפה של חברי קהילה ובמיוחד של טרנסיות בוועדות השונות. זה לא הביא בינתיים הישגים אמיתיים, אבל תרם הרבה להרמת הראש.
מה יכול להיות: ההיפרדות מציפי לבני לא תעשה טוב למחנה הציוני בקהילת הלהט"ב. ללבני יש הרבה תומכים, במיוחד בקרב ההומואים, והגירוש שלה יכול להזיק. תומכיה מתוך הקהילה ילכו איתה לאן שתלך. אם איציק שמולי יבחר במערכת הבחירות לתקשר את שייכותו לקהילה, זה יכול לעזור לא מעט. הסיכוי לכך נמוך, וכדאי לראשי המפלגה להיות עם אצבע על הדופק, כדי ששאר המפלגות לא ישאירו אותם מאחור.
הליכוד
מה היה: בפן ההצהרתי, המילולי, מפלגת השלטון היא פרו-להט"בית מובהקת. ח"כ אמיר אוחנה הוא הומו שמקפיד להתגאות בבעלו ובשני ילדיהם; ראש הממשלה מרבה בהצהרות בעד הקהילה, ולפני הבחירות הקודמות הפיץ סרטון שבו קרא ללהט"בים להצביע ליכוד; במשבר הפונדקאות התבטאו גם הוא וגם רעייתו בעד הקהילה; נתניהו הבטיח לתקן את חוק הפונדקאות כך שיכלול גם הומואים; בכירים כמו השרה מירי רגב, אופיר אקוניס ואחרים השתתפו במצעדי גאווה והביעו תמיכה בשיוויון זכויות. ויש במפלגה תא גאה פעיל מאוד.
באותה נשימה ניתן לראות שהליכוד לא עשה שום דבר בארבע השנים האחרונות כדי לקדם את זכויות הקהילה. להפך: במקרים רבים העדיף נתניהו שקט מהחרדים ומהחרד"לים והקריב למענם את הקהילה. הוא לא קיים בינתיים את הבטחתו מהקיץ לתקן את חוק הפונדקאות, וככל הידוע אף לא ניסה.
ח"כ אוחנה קיבל אישור מיו"ר הקואליציה להצביע בעד נושאים שרלוונטיים לקהילה, בלי קשר לעמדת הקואליציה, אבל אוחנה עצמו הצהיר שנושא הלהט"ב לא נמצא בראש סדר היום שלו ושבעיות ביטחון המדינה נראות לו חשובות יותר. בהתאם גם לא נרשמו על שמו יוזמות בולטות בעד הקהילה.
בשאלת הנישואים החד-מיניים הביעו לא מעט ח"כים מהליכוד עמדת התנגדות. זה כולל לא רק את מיקי זוהר ואורן חזן, אלא גם את מירי רגב, שלאחרונה שינתה גישה ופשוט לא מוכנה לענות על השאלה מה עמדתה בנושא. מנגד, כשמדברים על הליכוד אי אפשר להתעלם מגדעון סער, תל אביבי פרו-להט"ב שנשא בשעתו נאום נרגש בעצרת אחרי הרצח בבר נוער.
בסיכומו של דבר, הליכודניקים נמצאים בעמדה משונה. בדיבורים הם מאוד בעד, כל להט"ב ירגיש מאוד נוח במפלגה. אבל במעשים? המצב יותר גרוע מגרוע.
מה יכול להיות: כדאי לנתניהו לשחרר הצהרת כוונות ברורה, ולהבטיח הבטחות שביכולתו ובכוונתו לקיים. כדאי שאמיר אוחנה יגיע למקום גבוה בפריימריז, וכדאי גם שינסח עם התא הגאה מטרות לקראת הכנסת הבאה. בזמן כתיבת המצע, כשאין צורך להתחשב בדעתו של ליצמן, יהיה נכון לפחות להצהיר על כוונות דומות לדברים שראש המפלגה אומר בנאומיו.
מרצ
מה היה: מרצ (ולפניה רצ של שולמית אלוני) היא על הנייר הבית הטבעי של הקהילה הגאה. לכולם ברור שמרצ הייתה מאז ומעולם בעד שוויון זכויות מלא לקהילה ובית לאנשיה, אולם בקדנציה האחרונה קשה לומר שהמפלגה ניצבה בראש מאבקי הקהילה. זה נבע מכך שבעניין הפונדקאות, הנושא החם ביותר אצל המיינסטרים ההומואי, יש קונפליקט בין ההתנגדות הכללית לנושא לבין עניין האפליה כלפי הומואים.
באופן כללי, התחושה היא שהעניין הלהט"בי לא נמצא כרגע בראש מעייניה של מרצ. דווקא בעיריית תל אביב היו ויש לה נציגים בולטים כמו איתי פנקס ואפרת טולקובסקי; היה גם חבר הכנסת הגאה ניצן הורוביץ, אלא שבבחירות האחרונות הוא נדחק החוצה ולא נעשה מאמץ אמיתי להביא לו מחליף. נדמה שזהבה גלאון, ויותר ממנה תמי זנדברג, לא היו ואינן מחוברות באופן עמוק לארגוני הקהילה ולזרמים המרכזיים שבה (מרצ, למשל, אינה גורם משמעותי במהפכה הטרנסית שמתרחשת בשנתיים האחרונות).
בבחירות האחרונות לראשות המפלגה ניצחה זנדברג את אבי בוסקילה, הומו שיכול היה לפתוח דיאלוג חדש בין מרצ לקהל המזרחי. גם זאת הזדמנות שהוחמצה בינתיים.
מה יכול להיות: הרשימה של מרצ לכנסת הבאה, ובעיקר המיקום של בוסקילה, יהיו פקטור רציני במיצוב המפלגה מול הקהילה. שיבוצו במקום 2-3, מרכוזו במערכת הבחירות ואולי שיבוץ נוסף לחבר או חברת קהילה במקום ריאלי, יכולים להחזיר למרצ את מקומה המרכזי בתודעה הקהילתית ולייצר התגייסות לטובתה. אבל זה ידרוש מההנהגה ובעיקר מזנדברג עצמה להתרכז ולפעול בחוכמה.
יש עתיד
מה היה: בקדנציה הקצרה שלהם בממשלה ניסו יאיר לפיד ואנשיו לקדם חקיקה פרו-להט"בית, תוך תיאום עם הבית היהודי של בנט. זה הראה ניצני הצלחה, אבל הממשלה ההיא התפרקה מהר מדי, מה גם שסיעות האופוזיציה ניסו למנוע מ"יש עתיד" להצטייר כמגינת הקהילה ותקפו ספציפית את לפיד בסוגיה הזאת. בתום הקדנציה לא נותר הרבה, פרט לדברים שעברו קריאה טרומית ונעלמו, וההצעה שיזמה יעל גרמן, אז שרת הבריאות, לתיקון חוק הפונדקאות.
גרמן הייתה ועודנה אחת הח"כיות האהובות ביותר על הקהילה. במשרד הבריאות היא עשתה ככל יכולתה כדי לקדם את יחס המשרד לטרנסיות. לפיד עצמו מרבה להתבטא בעד שוויון זכויות לקהילה, וכך גם ח"כ עפר שלח, שהיה במשך תקופה ראש השדולה הגאה. עם זאת, בבחירות האחרונות מיקם לפיד את נציגת הקהילה זהורית שורק - שהייתה גם ראש התא הגאה במפלגה - רק במקום ה-19. היא לא הגיעה למעמד של ח"כית.
נקודת חובה נרשמה ליש עתיד השבוע, כשהכנסת העבירה את החוק להפללת לקוחות זנות של עליזה לביא בניגוד גמור לעמדתם של הארגונים הטרנסיים ובלי להקשיב להם. לא ברור מדוע איש ביש עתיד לא התרכז בעניין הזה ומה היה כל כך דחוף להעביר את החוק הזה, שבקהילה הטרנסית יש הרואים בו גזר דין מוות לנשים בתעשיית המין, לפני שננקטו צעדים לעזור להן להיחלץ ממעגל העבודה הזה. החוק החדש, שנתמך על ידי שמרניות הימין החדש, עשוי לשמש את מתנגדי יש עתיד בבחירות הקרובות.
מה יכול להיות: בקנה של יש עתיד יושב "כוכב" להט"בי עולה: עידן רול, ראש התא הגאה החדש של המפלגה, מציג את עצמו כ"הומו גאה שרוצה להגיע לכנסת כדי לעבוד למען הקהילה שלו". יש סיכוי טוב שהוא ימוקם במקום ריאלי, וסיכוי טוב לא פחות שיצליח לסחוף בבחירות חלקים מהקהילה, בעיקר הומואים שמצביעים מרכז. ללפיד יש גם אפשרות למקם באופן ריאלי את שורק. היא אישה ראויה מאוד, לסבית דתיה שפעילה מאוד בקהילה הלהט"בית הדתית ובקירוב לבבות. היא נשואה ואם ובכל מקרה תוסיף טון נכון לרשימה שלו. אם יהיו ללפיד שני נציגים להט"בים במקומות בולטים והוא ידע למקם אותם נכון בקמפיין, זה עשוי להטות את הכף לטובתו ולגרום לו לזכות בכל הקופה.
הימין החדש (בנט ושקד)
מה היה: נפתלי בנט ניסה תמיד לשדר ש"אין ללהט"ב מה לפחד ממני". זכור הניסיון שלו לצאת לדאבל דייט עם אסי עזר, וכשר החינוך הוא עשה מאחורי הקלעים לא מעט למען נוער גאה. הוא גם הגדיל מאוד את התקציבים (גם אם בדרך הוא פישל, לא התרכז בביורוקרטיה, והיה צורך במחאה כדי לגרום לכסף להגיע ליעדו. אבל יחסי המשרד עם הקהילה הם כיום סבירים). בנט עצמו הוא לחלוטין לא להט"בופוב ואף העסיק דוברת לסבית, אבל אחרי שזה הפך לכותרת הוא נפרד ממנה.
שקד היא סיפור אחר לגמרי מבנט. הדעת נותנת שכחילונית מרמת אביב היא תייצג קו ליברלי, אלא מרגע שנכנסה לכנסת במסגרת הבית היהודי היא בחרה להתכופף לכיוון הרבנים. הייתה גם האמירה האומללה שלה, "מי שרוצה נישואים גאים שלא יצביע לבית היהודי".
בקדנציה שלה כשרת משפטים, שקד הובילה קו אנטי-להט"בי מובהק שהפך אותה לאויבת האפקטיבית ביותר של הקהילה. ברשימה של ח"כים שהכי הזיקו לקהילה בכנסת ה-20, היא ללא ספק מככבת במקום הראשון; באחד מרגעי השיא התקיימה מול ביתה הפגנה של הורים שילדיהם לומדים עם ילדיה בבית הספר.
שקד נחשבת לשרת משפטים רצינית ומצליחה שמבצעת את המדיניות שלה באופן מסודר, צעד אחרי צעד. דווקא בגלל זה, המדיניות של משרד המשפטים תחת כהונתה נתפסת כרצונה האישי. הניסיונות שלה להגיד אחרת בראיונות אינם משכנעים.
מה יכול להיות: למפלגת "הימין החדש" יש הרבה מה להפסיד מול הקהילה בבחירות. הקהילה מאוד חשדנית כלפיהם, והחשדנות המוצדקת הזאת זולגת לקהל הימני-חילוני בגוש דן. יש סיכוי גדול שאם בנט ושקד לא יתארגנו נכון, הם יחטפו לא מעט פרובוקציות מכיוון הקהילה. הפתרון האידיאלי מבחינתם הוא למקם ברשימה נציג מתוך הקהילה. נא לא להרים גבה: בציונות הדתית ובקרב המתנחלים יש בשנים האחרונות גל עצום של יציאות מהארון. לצד אמירות מבישות של רבנים, המציאות בשטח משתנה. לראיה, לא מעט חברי קהילה מזדהים כאוהדי הבית היהודי.
לבנט ושקד יהיה קל מאוד למצוא מועמד או מועמדת ראויים, למשל בין 100 החותמים על מכתב התשובה של הלהט"בים למכתב הרבנים מיולי האחרון. אם ישכילו לשלב נציג מתוך הקהילה, זה יכול להוסיף להם הרבה בניסיון לשכנע שהם לא שבויים בידי רבנים שונאי חילונים שמטרתם היא מדינת הלכה.
הרשימה המשותפת
מה היה: כשמה כן היא, מורכבת מרשימות שונות לגמרי. לאורך השנים היה מצד אחד דב חנין שהוא פרו-להט"ב נלהב, עם הצעות חוק ופעילות פרלמנטרית למען הקהילה. מולו נמצאים חברי רע"ם שחלקם באים מהתנועה האסלמית, וחבריה הדתיים כמובן לעולם לא ירימו יד בעד זכויות להט"ב. בתווך נמצאים חברי הכנסת האחרים שהצביעו בנושאי הקהילה באופן די רנדומלי.
חברי חד"ש, ובמיוחד עאידה תומא סלימאן, מצביעים בדרך כלל בעד הקהילה. אחמד טיבי וחבריו משתדלים לא להיות באולם, ועדיין יאמר לזכות הח"כים מהרשימה – לרבות הדתיים – שהם אינם משחררים הצהרות אנטי-להט"ביות ולא עוסקים בהסתה נגד הקהילה.
מה יכול להיות: מרגע שחנין הודיע על פרישתו, אין בעצם לקהילה הגאה שום דיאלוג עם הרשימה המשותפת, מה גם שהעניין כולו הוא עדיין כמעט טאבו במגזר. לכן הנושא הלהט"בי הוא לא פרמטר מרכזי מבחינתם של מצביעי הרשימה המשותפת. קשה להניח שבמגזר הערבי יראו בעין יפה עיסוק רחב בנושא בתקופת הבחירות.
ש"ס
מה היה: חזרתו של אריה דרעי סימנה קו חדש ומובהק. נעלמה אסכולת הדיבור הנגוע וההשתלחויות של אלי ישי, ובמקומה הופיעה התעלמות. פרט לשתיים-שלוש התבטאויות רפות, דרעי נמנע מלצאת נגד הקהילה. גם משרד הפנים תחת שרביטו נמנע מפרובוקציות והמדיניות הכללית הייתה להישאר מתחת לרדאר. מצד שני, כשהייתה לו הזדמנות - בפרשת יגאל גואטה, שחטאו הגדול היה בכך שהשתתף בחתונה גאה של אחיינו - דרעי העדיף לתת לרבנים להשתולל. גואטה פוטר ולאחרונה גם חזר בו מחלק גדול מהדברים היפים שאמר בשעתו.
אסור לשכוח שהנכד של הרב עובדיה התחתן לא מזמן, בשעה טובה, עם בן זוגו. מצד ש"ס לא נשמעה מילה בעניין הזה.
מה יכול להיות: כמו שדרעי יודע, לש"ס יש פוטנציאל לא קטן אצל להט"בים מזרחיים מסורתיים. אם היה מוצא דרך להיות מעט פתוח יותר, אפילו במקרה הנכד של הרב עובדיה, הוא היה יכול בקלות להסיע לכיוונו מצביעים. בעידן הזה, שבו הוא שוב מסובך בפלילים, הסיכוי לכך מאוד נמוך.
ישראל ביתנו
מה היה: התנהגות להט"בופובית מאפיינת את אביגדור ליברמן וחבורתו. זה לא סוד שהקהילה הרוסית היא שמרנית ויש בה כיסים גדולים וחזקים של להט"בופוביה; מה שקורה במולדת הרחוקה, שם השנאה משתוללת, כנראה משפיע גם הוא. יש צביעות בכך שליברמן העסיק לאורך השנים עוזרים ויועצים מהקהילה, ובחייו הפרטיים כיבד אותם, אך בבואו לכנסת תמיד בחר להתנכר לזכויות הלהט"ב - גם כשהיה אינטרס משותף לקהל המיידי שלו, למשל בברית הזוגיות.
כל זה הופך את ישראל ביתנו למפלגה החילונית האנטי-להט"בית ביותר, והעניין הוא שלא ברור למה. הרי בקרב יוצאי חבר העמים יש לא מעט להט"בים שעמדת המפלגה רק הופכת את חייהם הלא קלים לקשים עוד יותר.
מה יכול להיות: אולי יום אחד ליברמן יתפכח, אבל לא ברור מה או מי עשוי לגרום לזה. אולי היועצים התל אביבים שלו, שהוא מקשיב להם קשב רב, יגרמו לו לעדכן את התנהגותו המרגיזה בענייני הקהילה. עד אז הוא בשנואים.
יהדות התורה
מה היה: כסגן שר הבריאות עשה יעקב ליצמן כל שביכולתו כדי לא להקל על מצוקותיה של הקהילה הטרנסית. לזכותו ייאמר שהוא לא התערב בעבודת הדרגים המקצועיים או חיבל בעבודתם, אבל בוודאי שלא אפשר לקדם שום יוזמה. והרוח הנושבת ממשרדו הייתה ברורה לכל.
באופן מסורתי, הרבנים של אגודת ישראל ודגל התורה הם החסם החזק ביותר בממשלה ובכנסת נגד זכויות הלהט"ב. וגם זה לא השתנה.
מה יכול להיות: בואו נתפלל לעתיד טוב יותר.
הבית היהודי
מה היה: בצלאל סמוטריץ', איש צעיר, הוא הלהט"בופוב הגדול של כנסת ישראל. סט הדעות שמציגים הוא וחלק מחבריו למפלגה הוא גזעני, שונא הומואים, שונא מזרחים, שונא ערבים, שונא כל אדם שאינו מתנחל. זה לא מקרה שאפילו בנט ברח ממנו.
סמוטריץ' מגובה לא רק בחברי הכנסת של מפלגתו אלא גם בחבורת רבנים, שמצד אחד סירבה בשעתו להקיא מתוכה את עברין המין המורשע מוטי אלון, ומצד שני - למרות שהם אחראים לחינוכם של אנשים צעירים - מתבטאים השכם והערב בהומופוביה, בעד טיפולי המרה מסוכנים ונגד חד-מיניות.
בזמן שאלה צועקים, עוד ועוד צעירים וצעירות בקרב המתנחלים עצמם יוצאים כאמור מהארון. חלקם ממשיכים לגור בהתנחלויות, רבים מתחתנים עם בני מינם בחתונות דתיות ובהשתתפות המשפחות. למעשה, מתחת לאפו של סמוטריץ' מכה הקהילה הגאה שורשים ביישובי הגדה המערבית.
מה יכול להיות: ברור שרבני הישיבות והמכינות מרגישים תחת איום. הם מבינים בעצמם שהעולם משתנה, גם אצלם, וההתבטאויות הקיצוניות שלהם הן סוג של קרב מאסף. האם בסופו של דבר גם הבית היהודי ישנה את דרכו? לא ברור. אבל לידיעתם, בתחרות "Mr. Bear 2018" לבחירת דב השנה (למי שלא מתמצא: הומו שעיר ולא רזה, ובכל זאת חתיך), נבחר בחור בן 24 שגדל בקרית ארבע.
כעת נותרו לנו שלוש מפלגות חדשות לגמרי – לא התפצלויות, לא מיתוג-מחדש אלא ישויות פוליטיות שנולדו רק עכשיו.
תל"ם (בוגי יעלון)
מה היה: בתפקידו כשר הביטחון התעקש יעלון לומר שוב ושוב שהוא תומך בשיוויון מלא לקהילת הלהט"ב, כולל הדגשת הזכות לנישואים, אימוץ ופונדקאות. בתקופה הזאת גם הורגשה בצבא רוח מפקד פרו-להט"בית שחלחלה לכל חלקי הצבא.
מה יכול להיות: סיכוי סביר שכל מפלגה שיעלון יתחבר אליה תאמץ באופן בולט עמדות פרו-להט"ביות.
גשר ( אורלי לוי)
מה היה: אורלי לוי לא הצטיינה בעניני הלהט"ב. היא למשל לא הופיעה להצבעה בכנסת על הצעת החוק של סתיו שפיר, בטענה ששפיר לא הודיעה לה לבוא. באופן מסורתי היא מצביעה בעד הקהילה, אם כי אין לתאר אותה כידידה קרובה.
מה יכול להיות: אם תשחק בקלפיה נכון, תמקם במקום ריאלי נציג/ה מהקהילה ותדע איך להתקרב אל הקהילה בזמן הקרוב, יש סיכוי להתגייסות חזקה של הרגע האחרון בעדה - כמו שהיה עם ציפי לבני וקדימה בבחירות לכנסת ה-18.
חוסן לישראל (בני גנץ)
מה היה: כלום. בינתיים לא נאמרה מילה.
מה יכול להיות: כמו במקרה של אורלי לוי, אם גנץ יעבוד נכון וימקם במקום ריאלי נציג/ה מהקהילה, עדיף שניים - ואם ימצא דרך לקרב אליו את הקהילה במהלך הקמפיין - יש גם אצלו סיכוי להתגייסות חזקה של הרגע האחרון. העובדה שהוא נחשב לגבר מצודד נותנת לו יתרון, עוד לפני שהחל לרוץ.