ימים מעטים נותרו למועד האחרון להגשת הרשימות לכנסת, והלחץ במערכת הפוליטית עולה: המפלגות שעוד נותרו דמוקרטיות מקיימות פריימריז, והאחרות בודקות מיזוגים, שילובים ואיחודים. אחד השחקנים המרכזיים בשדה הוא יאיר לפיד עם מפלגתו ״יש עתיד״, שהסקרים מנבאים לה 11 מנדטים. אותם סקרים מנבאים שאיחוד בין יש עתיד וחוסן לישראל (בראשות בני גנץ) עשוי להניב יותר מ-35 מנדטים, אבל נכון לעכשיו האיחוד מבושש לקרות. לפיד לא מוכן לחבור לגנץ, הוא רוצה לעמוד בראש, בעודו מתעלם מדבר אחד חשוב מאוד: הוא פשוט לא יוכל להוביל את הגוש ולא יוכל להיחשב כמועמד לראשות הממשלה.
לפיד הדהים את המערכת הפוליטית כאשר גרף 19 מנדטים כשנכנס לראשונה לזירה הפוליטית בבחירות 2013, בעודו נישא על כנפי הסיסמה ״איפה הכסף״. הוא גרף את קולותיהם של אנשי המעמד הבינוני שמאסו בשיח הביטחוני, וחיפשו בית פוליטי חדש, מרענן שידבר את המסרים של המחאה החברתית של 2011. בית פוליטי חילוני, שייצג בצורה נאותה את מעמד הביניים שנושא בעיקר נטל המסים ורוצה איכות חיים. לפיד היה המייצג האולטימטיבי שלהם.
החטא הקדמון של לפיד
ואז, בנאום הנצחון שנשא אז בפתח ביתו ברמת אביב, מיהר להכריז שמפלגת ״יש עתיד״ לא תלך לגוש חוסם עם "הזועביז". הדבר הראשון הדחוף שהיה לו לומר לאזרחי ישראל היה שהוא פוסל 20 אחוזים מהם. הוא והערבים זה לא. הדבר השני שעשה היה לצאת במלחמת חורמה בחרדים, תחת הסיסמה "שוויון בנטל". הקמפיין הזה מיצב אותו כאויב החרדים, ואת יש עתיד כמפלגה אנטי-חרדית. אבל הוא לא עצר שם ובזמן הקצר שכיהן כשר קידם את חוק הגיוס לחרדים, שאחד הסעיפים שלו איפשר לעצור חרדים שלא יתגייסו לצבא. הסיסמה הפכה לתוכנית פוליטית מעשית. 
ואז, באיחור מה, הבין שמעשיו חוסמים בפניו את האפשרות לעמוד בראשות הממשלה. לא רק משום שהחרדים לא יצטרפו לשום קואליציה שיוביל, אלא משום שגם מפלגות אחרות יהססו להצטרף אליו, מהחשש לקרע בינם לבין החרדים שמאז קום המדינה מהווים לשון מאזניים והיו שותפים (כמעט) בכל הקואליציות שהוקמו כאן. כשהבין לפיד את טעותו, הוא ניסה לתקן. תמונות שלו עטוף בטלית, ושל רעייתו, ליהיא לפיד, מככבת בטקסי הפרשת חלה החלו לצוץ בתקשורת. אבל המהלך הזה גרר יותר הערות ציניות וממים היתוליים מאשר חיבור עם הקהילה החרדית.
גנץ יודע שמי שרוצה להיות ראש ממשלה צריך להיזהר מפלגנות
הטעות כבר נעשתה. לפיד לא יוכל להוביל את מחנה המרכז-שמאל, אותו מחנה שממתג את עצמו כאלטרנטיבה לשלטונו של בנימין נתניהו. לזכותו של בני גנץ ייאמר שהוא לא נפל במלכודת הזאת. בזהירות רבה נאם נאום בנוי לתלפיות, ברוח חיובית, כשהוא פונה לכל הקהילות בחברה הישראלית. ויותר מכך: הוא הדגיש שוב ושוב, גם בראיון שהעניק לידיעות אחרונות, שהוא אינו פוסל איש, עמדה או קהילה. אדם שרוצה להציב את עצמו כראוי להנהיג את המדינה וכראש הממשלה של כולם, לא יכול להתחיל את דרכו הפוליטית בפסילה של קהילות גדולות ומשמעותיות בחברה הישראלית.
אי אפשר לפסול את הערבים. לא רק משום שהם מהווים 20 אחוזים מאזרחי המדינה, אלא גם שהם משלמים מסים ולכן רוצים שיספרו אותם. ובוודאי שאי אפשר לפסול את החרדים. הם מרכיב חשוב בחברה הישראלית, ומי שרוצה להנהיג את המדינה צריך לגלות גמישות גם כלפיהם. ומסתבר שאפילו לחוק הגיוס ניתן למצוא פתרון שיהיה מקובל גם על החרדים וגם יענה על צרכי הצבא. החטא הקדמון של לפיד היה פסילה של קהילות ועמדות פוליטיות. עכשיו הוא מבין שהפסילה של האחרים, פסלה בעצם אותו מעמדת מנהיג מפלגת אופוזיציה לעמדת מועמד לראש ממשלה. את החטא הזה יוכל - אולי - לתקן רק אם יקפל קצת את הדגלים ויגדל קצת צניעות והקשבה לאחרים שאינם הוא.