ברק אובמה מקשיב לבנימין נתניהו במהלך ביקור ביד ושם, מארס 2013 (צילום: ap)
בעיני נתניהו, אובמה הוא תבוסתן|צילום: ap

המחזה הפוליטי שובר הקופות שעדיין לא נכתב, במסורת "פרוסט/ניקסון", הוא זה שגיבוריו הם צמד ראשי מדינות המסמלים בעיני עצמם מיעוטים נרדפים.

האחד יהודי ושמו בנימין נתניהו. השני אפרו-אמריקני ושמו ברק אובמה. הראשון הפיק מן ההיסטוריה כי על עמו להתכונן לרע בכל רגע ורגע, היות ומאחורי כל יד מושטת מסתתרת יד שנייה, שאוחזת מגלב מושחז. השני הפיק מן ההיסטוריה, אם לצטט את מרטין לותר קינג (הציטוט הזה מופיע באינספור מנאומי אובמה, כולל הנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן), כי "קשת ההיסטוריה ארוכה אבל מתעקמת לעבר הצדק". או במילים אחרות שאפשר וצריך לשנן "כן, אנו יכולים" כדי להגשים את הבלתי אפשרי גם כשכל נדמה כאבוד. למשל כשאומה שלמה, לבנה ונוצרית, יורקת בפניהן של ילדות שחורות שרוצות ללמוד בבית ספר במיסיסיפי.

נתניהו כתב את "מקום תחת השמש", ספר רואה-שחורות לפיו שכניה של ישראל לעולם לא יסכימו לקיומה, ולכן עליה להתחמש עד שיניה ולראות בכל קרן אור פתאומית השתקפות של אור על להב. אובמה, לעומתו, כתב את "אומץ התקווה", "The Audacity of Hope", שבו קרא להאמין בפוטנציאל הטמון באזרחים באשר הם כמו גם ביכולתם לשנות את המציאות במקום להיות לה לעבד.

עוד בבחירות:

 

נמשיך בהשוואת גיבורי "נתניהו/אובמה": נתניהו גדל בלי אב נוכח ובילה את כל חייו, מילדותו ואילך, בניסיון לקבל אישור ממנו על החלטותיו האישיות, הפוליטיות והרעיוניות. עד כדי כך שאי אפשר לצפות במפגשים מתועדים שלהם מבלי להתכווץ, לנוכח הצינה הנושבת מן האב המסרס.

 

גם אובמה גדל בלי אב אבל למרות זאת, בילה את כל חייו, כפי שאפשר לקרוא בספרו המרתק של דיוויק רמניק, "הגשר – חייו ועלייתו של ברק אובמה", בניסיון להשתחרר מצילו המעיק ומזמין התסכולים. במקום, החליט הנשיא-לעתיד "להמציא את עצמו" במו ידיו, להיות שחור מספיק בקרבת שחורים, לבן מספיק בקרבת לבנים, ולכתוב אוטוביוגרפיה ובה תפיסת עולם מגובשת, אינדיבידואליסטית, בגיל 34. הספר, "חלומות מאבי", יצא לאור ב-1995 – אותה השנה בדיוק שבה יצא לאור "מקום תחת השמש" מאת בנימין נתניהו.

מה לגבי חייהם הפרטיים של הגיבורים הצועדים לעבר הדו הקרב, של ה-2 במרץ 2015? ובכן, אובמה בחר להינשא לאחת הנשים המוערכות באמריקה, שותפה במשרד עורכי דין מוביל שקודם לבחירתו לסנאט האמריקני הייתה המשפיעה מביניהם. מאז, מובילה מישל אובמה קמפיין ציבורי ותקשורתי שמטרתו לגרום לאומה שלמה לאכול בריא יותר, כדי להציל ולשפר חיים. בנוסף, היא מתפקדת כסוג של "Reality Check" עבור בעלה. לאמור, היא שם כדי להזכיר לו שבסופו של יום הוא בן אנוש. לא היסטוריה מהלכת.

נתניהו להבדיל בחר להינשא למעריצה היסטרית-משהו, דיילת לשעבר באל-על בעלת תואר שני בפסיכולוגיה שעסוקה רוב הזמן, על פי עדותה, בתחזוקת בית ראש הממשלה כדי שהדלתות לא יחרקו. "אני צריך ללכת לעבודה", אמר נתניהו למהנדס הבניין מושיק גלאמין. "שרה תראה לך את הבית".

חתרן בלתי נלאה

והנה, מבין הצמד אובמה-נתניהו דווקא חסר הביטחון מבין השניים (נתניהו) היה זה שחתר מהמפגש הראשון למגע מתעמת. בעיניו, הדמוקרט שהחליף את ג'ורג' בוש הבן הוא נאיבי, תבוסתן והמקבילה בת זמננו לנוויל צ'מברלין, שהכריז על "שלום למשך כל זמננו" אחרי שחזר ב-1938 ממפגשו עם הקנצלר היטלר.

בהזמנת גורמים אמריקנים עוינים לנשיא וגם ביוזמתו שלו, אף חתר נתניהו להפלתו של ברק אובמה במשך שש שנים רצופות. זה כלל את הפיכת רון דרמר, היום שגריר ישראל בארה"ב, לשליחו של ביבי דה-פקטו לקמפיין של מיט רומני לנשיאות ארה"ב ב-2012, מהלך שהבאיש את נתניהו בעיני "מעגל שיקגו", שהולך עם אובמה מאז שהיה סנאטור צעיר מאילינוי. שלוש שנים אחר כך השליך אותו הרון דרמר (אם לצטט פתגם אמריקני) שקים שלמים של חרא אל תוך המאוורר של יחסי ישראל-ארה"ב, כשפעל במוצהר ובגיבוי נתניהו להשפלת הנשיא אובמה שעמל באותה העת על הסכם אמריקני-איראני לפירוזה מתכנית נשק גרעיני.

כיצד הגיב אובמה על כל זה? ובכן, במרוצת תריסר מפגשי נתניהו-אובמה וכל מה שאירע ביניהם, בחר אובמה ב"High Ground" – לאמור, בעמדה הנכונה מוסרית והנטולה כל אפקטיביות. כשממשלת נתניהו השפילה את סגן הנשיא ביידן ב-2010, על ידי אישור 1,600 יחידות דיור בירושלים, אובמה שיגר את מחלקת המדינה כדי למלמל כמה משפטי גינוי. כשממשלת נתניהו כינתה את שר החוץ של אובמה "אובססיבי", אובמה הביט לכיוון השני כדי שלא ייאלץ להסיר את ז'קט חליפתו ולהפוך לכמה רגעים ממרצה הארוורדי למנהיג פוליטי מפצח ראשים, סטייל לינדון ג'ונסון.

ברק אובמה לוחץ יד לילדים ישראלים בביקורו בירושלים, מארס 2013 (צילום: ap)
אובמה מעדיף לא להתעמת, אלא לתת לציבור הישראלי להוביל שינוי|צילום: ap
 

במשך שש שנים הנשיא האמריקני - ששמו בפי יועציו הוא No Drama Obama ("אין דרמה אובמה") - נמנע ככל שניתן מעימות פוליטי מובהק עם ראש הממשלה הישראלי. ככל הנראה כפונקציה של תפיסת עולמו לפיה פוליטיקה מתעצבת "מלמטה ולא ההפך", ומכאן שזה תפקידו של הציבור הישראלי - כפי שזה היה תפקידו של הציבור האמריקני במהלך מאבק זכויות השחורים בשנות החמישים והשישים - לכפות על מנהיגיו עמדות פרוגרסיביות. בנוסף, מנקודת מבט דרמטורגית (כלומר, אם כל זה היה מחזה), ייתכן שאובמה הביט בנתניהו וראה את עצמו בצעירותו, כלומר לפני שהחליט לברוא את עצמו בעצמו ולהאמין ב"אומץ להאמין". כלומר, גבר מריר, אכול כעסים ופחדים שמשוכנע שאליטות זדוניות חורשות את רעתו שעל כן אין לו כל סיכוי להצליח, לא באמת, ועדיף להתמסר לפסימיות.

קרב מערבוני

מכל הסיבות האלה ואחרות, ביקורו של נתניהו בוושינגטון במרץ 2015 הוא התמונה האחרונה בדרמה פוליטית בת שלוש מערכות שראשיתה ביום היבחרו של אובמה לנשיא ב-2008.

נתניהו, שהנדס את הקליימקס הזה, יבוא אל הסצנה הזו צולע מששיער (דו"ח המבקר על מעון ראש הממשלה, דו"ח המבקר על יוקר הדיור). אקדחיו יירו את כל התחמושת שתיוותר לו שבאמצעותה יבקש לנצח בקרב הזה, שבין שתי תפיסות אידיאולוגיות-פוליטיות סותרות. האחת, לפיה תקווה היא עניין לנאיביים וההיסטוריה היא משחטה; והשנייה, לפיה אומות (ישראל, איראן) יכולות להשתנות לטובה במידה ויש די אזרחים בעלי רצון טובים הרוצים בכך. כך גם לגבי אנשים.

עד 2015, נמנע אובמה מהקרב המערבוני הזה וקיווה שמישהו אחר (צעירי ה"מחאות האזוריות" למשל, אם לצטט את הנאום שנשא בקהיר) יחסוך לו את הצורך לשלוף נשקים פוליטיים.

אבל יש קרבות בלתי נמנעים וזה כנראה אחד מהם. האביר השחור של התקווה הלבנה עתיד לפגוש את הנסיך הלבן של ראיית השחור. אם אובמה יחליט שוב לנצור את נשקו, לשתוק ולמלמל משהו בלתי מחייב בסי.אן.אן על כך ש"הנאום שנשא נתניהו בקונגרס לא היה פרודוקטיבי", נתניהו יקצור את תשואות הקונגרס ועוד יותר את התשואות מבית ויהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, בפעם הרביעית. מצד שני, אם אובמה יחליט להחזיר פייט, "לעקם" את "קשת ההיסטוריה" במקום לחכות ש"תתעקם מעצמה", תוך הכשלת הנאום באמצעות הכלים הרבים העומדים לרשותו וקיבוע נאומו של ביבי ככישלון - אז ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל יהיה יצחק הרצוג.

>> בטור הקודם: למה הציבור באמת ממשיך להצביע לנתניהו