מאמר משונה התפרסם בשבוע שעבר בעמודים אינטרנטיים אלה. בעז גאון, כותב מוכשר מפז, הסביר באריכות מדוע אין בכוונתו להצביע למפלגה מסוימת לה מעולם לא הצביע, על אף שהוא תומך בעמדותיה ומעריך את מועמדיה. נחזור שנית: בבואו להצביע בקלפי הוא בוחר שלא לבחור במפלגה בה היה אמור לבחור על פי עדותו הוא. תמיד.
>> למאמר המקורי: למה אף פעם לא הצבעתי מרצ
עיצרו את מכונות הדפוס: לראשונה בתולדות העיתונות הכתובה מתוודה פובליציסט שאין כל קשר הגיוני בין מחשבותיו הפוליטיות ובין מעשיו כאזרח. היה זה מסמך נוקב ונוגע ללב שעוד ישמש היסטוריונים עתידיים בבואם לנתח את התפיידותו של השמאל הישראלי, והמוצג המרכזי בו הוא השמאלן עצמו.
במקרה הזה ישבה על ספסל הנאשמים מפלגת מרצ, אך באותה מידה ניתן היה להושיב עליה כל מפלגה אחרת מהצד השמאלי של המפה. נימוקי-הנגד יהיו זהים: היא לא מספיק ככה, היא יותר מדי כזאת והיא אינה מושי-מושלמת. נאמר זאת כך: לו הייתם מקבלים שקל על כל פוסט פייסבוק שמאלני שתוקף מפלגת שמאל לה הכותב אינו מתכוון להצביע, הייתם יכולים לקנות את הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה.
קינתו של בעז גאון על מרצ התמקדה, ראשית, ב"סגנון חסר הענווה" שהוא מייחס למפלגה. זה נשמע אולי קצת קלוש, אך מתברר שסטייל הוא סעיף מרכזי במשנתו של השמאלן המתלבט. ענייני סגנון ומיתוג מקבלים אצלו משקל כבד בקלפי. זה לא מה שהיא אומרת ועושה, אתם מבינים, אלא איך שהיא אומרת את זה. קצת צניעות, זה מה שחסר לטיפוסים ראוותניים וגאוותניים כמו אילן גילאון ועיסאווי פריג'. א-הא.
טיעון נוסף של הקטגור גורס כי מרצ "משדרת טינה לרוב רובם של הישראלים". כלומר, מרצ פועלת למען דיור ציבורי, למען זכויות נכים, למען זכויות להט"ב, למען זכויות אדם ואזרח באשר הם אדם ואזרח, למען איכות הסביבה, נגד הבנקים והריכוזיות, בעד צדק חברתי וחלוקתי ובעד חופש דת ולמען השלום (הידעתם? מרצ נותרה המפלגה היחידה שהמילה "שלום" מופיעה במצע שלה) - ואת כל זה היא עושה מתוך טינה. אה, לא, סליחה. לא "עושה". זה משהו שהיא "משדרת".
מבחן הנאמנות
אז מה, לו רק הייתה מרצ יותר ממותגת ופחות מעצבנת, יותר טרנדית ופחות דודה מגבעתיים, יותר מגניבה ופחות עיקשת בצדקת דרכה (מה שנקרא בשמאלנית "מתנשאת ועילאית"), היו גאון וחבריו המאשימים מתפקדים לשורותיה? לא כל כך מהר. כי מתברר שמרצ "לא נאמנה למחנה השמאל". כן, כן, גם זו סיבה לדלג על הפתק שלה בקלפי על פי בעז גאון. אין נאמנות - הם הפילו את אהוד ברק! גוועלד! - אין הצבעות. עונש.
הבה נפרק את האמירה הזאת: האם תמיכתה של מפלגת העבודה ב"צוק איתן" הייתה נאמנה למחנה? האם מועמדותו של טרכטנברג לשר אוצר נאמנה למחנה? האם סירובה של הרשימה המשותפת להציל מנדט או שניים ברה-אורגניזציה של הסכמי עודפים מעיד על נאמנות למחנה? לא נחזיק אתכם במתח: התשובה היא לא. וזו גם צריכה להיות התשובה. כי אין מחנה.
למרות מפגן האחדות המדומה במוצאי שבת בכיכר רבין, האין-מחנה הזה מנשנש את עצמו מבפנים כבר עשור וחצי לפחות והפערים הפנימיים בו רק מתרחבים. רק לפני חודש ביקש אחד ממחנות השמאל לפסול מועמדת מחנה שמאל אחר. בחודש האחרון שמעתי פעילים של המחנה הציוני והרשימה המשותפת מייחלים למחיקתה של מרצ, גם במחיר אובדן שלושה-ארבעה מנדטים ל"מחנה השמאל".
יש מידה מסוימת של צדק בדבריו של גאון כשהוא אומר שמרצ "דורשת" את הקול שלו, "מתוך עמדה לפיה אם לא אצביע לה סימן שמשהו לא בסדר איתי. כמצביע, כאזרח, כאידיאליסט וכישראלי". משהו באמת לא בסדר כשאנשים מכל גווני הקשת הפוליטית כושלים בעקביות מלהצביע למי שמייצג אותם, ואז מתמלאים פליאה גדולה כששום דבר לא זז בכיוון הרצוי להם.
עוד בבחירות:
כמו צמחוני שנכנס באופן קבוע למסעדת בשרים ומתבאס בכל פעם מחדש כשמגישים לו סטייק מדמם, כך מצביעי שמאל מסוגו של בעז גאון. הם מתנגדי כיבוש ותומכי צדק חברתי ושוחרי שוויון וזכויות אדם - אבל כמעט תמיד הם יצביעו ימינה משם, יכניסו לפרלמנט מועמדים שמנוגדים להם בהשקפתם ויופתעו שוב ושוב כשבמגוון סוגיות קריטיות ישתמשו בקול שלהם נגדם. הם יצביעו ימינה מדעתם הפוליטית, בשלל נימוקי תדמית ריקים ושיקולי אסטרטגיה מופרכים, וימשיכו להשתומם שהמדינה הולכת ימינה. יופי, גאונים.
הדברים אמורים לגבי מרצ, אבל הם נכונים לגבי כל מפלגה: אם אתם תומכים בעמדותיה ובאנשים שרוצים לפעול למענן, אך למרות זאת לא מצביעים לה משיקולים אסתטיים וצקצקנים של מיתוג תדמיתי ואסטרטגיה, אתם הופכים את פתק ההצבעה שלכם לטופס ויתור פוליטי. אתם מוותר על הייצוג שלכם. בעצם, אתם לא באמת מצביעים. אתם פשוט מרימים ידיים.