בסוף אני אצביע מרצ. אבל מה שחשוב יותר זה שבנימין נתניהו, ובמיוחד אשתו שרה שכולם יודעים שהיא מנהלת את המדינה חייבים ללכת הביתה. בוז'י הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב ממנו, יאיר לפיד יהיה ראש ממשלה טוב ממנו. רק לא ביבי היא סיסמה מעולה להתעורר איתה.
על הבמה בהפגנת הימין הגדולה, קל היה להבחין שלאיש אין יותר כוח לבנימין נתניהו. גם נפתלי בנט, שמפחד מאוד שהימין יאבד את השלטון לא הצליח להגיד מילים חמות בעד ראש הממשלה שלו, שאותו הוא לא אוהב בכלל. פעם הוא העריץ אותו, אבל זה היה ממש מזמן. עכשיו, אני חושד שהוא מתפלל, ולא ממש בסתר, שראש הממשלה יעוף כבר מהחיים שלנו וישאיר את הפתח לעידן חדש.
הרבה שנאה יש בבחירות האלה. תמיד יש שנאה בבחירות, אבל הפעם השנאה היא מעט שונה. נדמה כאילו אף אחד חוץ מהמתנחלים של בנט, שבאמת מצביעים בשביל להמשיך ולטפח את מפעל ההתנחלויות על חשבון כל דבר אחר בישראל, לא מצביע בעד אלא נגד. וזה לא מפתיע, כי בסופו של דבר גם יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן, זהבה גלאון ובטח בוז'י הרצוג וציפי לבני רוצים בעיקר שנתניהו יעוף כבר מהחיים שלנו.
למה אני לא מצביע לבוז'י
אבל מה אכפת לי? אני לא מתערב. שהני זביידה המהמם וחבריו, המנהלים מאבק חשוב על הגדרה מחדש של יחסי אשכנזים-מזרחיים יצביעו למי שהם רוצים. אחרי הפדיחות שעשה יאיר גרבוז, ממש קשה לבוא אליהם בטענות. אני צריך בעיקר להחליט סופית למי אני מצביע, והפעם זה היה ממש קשה. כי עם כל הכבוד לזה שהמצע של מרצ, הוא באמת המצע שמייצג אותי הכי נכון כאיש שמאל, קשה להתעלם מהעובדה שמרצ הפכה לגוף שהוא לא במיוחד אטרקטיבי. כשמפלגה מתנדנדת סביב אחוז החסימה, מישהו צריך לשאול שאלות מאוד קשות.
הבעיה היא שלמחנה הציוני אני לא מסוגל להצביע. תגידו שאני קטנוני, אבל העניין הזה עם הח"כ בארון הוא מבחינתי קו אדום. אם מוסיפים לזה את הכניעה לוועדים הגדולים והחזקים, אני כבר מעדיף את יאיר לפיד, שהוא ושריו, וח"כ עופר שלח, מאוד התאמצו למען הקהילה שלנו בקדנציה האחרונה. אז שיהיה בהצלחה גדולה לבוז'י וציפי, ולכולנו, אני לא יכול להשתתף בה, כי הם לא חשבו שצריך להתאמץ ולשתף אותי.
אז בסוף אני מצביע מרצ. אבל זאת ממש הפעם האחרונה. גם מרצ צריכה לעבור מהפכה החל מיום רביעי ולשבור את ההיררכיות הישנות שכבר יצאו מכל חור. נקווה שזה יספיק בשביל להיפטר בינתיים מביבי. "רק לא ביבי" היא סיסמה מעולה להתעורר איתה.