חיפאים רבים חלפו עשרות פעמים על פני ציור הרחוב Reconnecting the Middle East המזוהה עם קולקטיב האומנים "ברוקן פינגאז" ("אצבעות שבורות") ליד תחנת הרכבת בעיר התחתית בחיפה. כבר יותר מ-20 שנה שהם יחד, ברוחם וביצירתם, בלתי ניתנים להפרדה. שלושה יוצרים בשנות ה-30 לחייהם שהחלו לצייר בנעוריהם על קירות חיפה ומהר מאוד הפכו לבעלי שם שצובעים רחובות בעולם. בלי רקע אקדמי, אבל עם חותם ייחודי וערימות של תשוקה, אפילו להקת U2 ביקשה אותם.
הם מעולם לא נחשפו ואימצו שלושה כינויים שמלווים אותם עד היום: אונגה, טאנט ודסו, כשבעבר גם היה חבר בקבוצה אומן שכינויו קיפ שפנה לתחום המוזיקה. סמוך לאותו ציור קיר ידוע, אנחנו סוף-סוף נפגשים פנים אל מול פנים בהאנגר 15 המיתולוגי שבנמל חיפה, בישורת האחרונה לקראת סיום הפרויקט הכי גדול שלהם עד כה: עיצוב בגרפיטי של "טרמינל", מתחם ההופעות הגדול ביותר בצפון שנפתח אתמול (שבת) לראשונה במופע השקה של רביד פלוטניק, כשהמטרה היא לתת מענה לאנשי ההופעות באזור חיוג 04 ולממש את הפוטנציאל להתרחשות תרבותית שהחלה להתפתח בשנים האחרונות בחיפה.
"החיבור היה טבעי מאוד בשבילנו", אומר טאנט בתור התחלה. "גם בגלל שזו העיר שגדלנו בה וגם בגלל האופי של הפרויקט הזה. ניסינו להתחבר למה שקורה כאן - מצד אחד שייראה סופר צבעוני, ומצד שני גם להיות בלנד אין כאילו זה תמיד היה חלק מהמרחב". בחברה התל-אביבית לתכנון אורבני של רן וולף, שעומדת מאחורי הקמת המתחם ועמלה בעבר על ההתחדשות בנמלי תל אביב ויפו, פנו אל חברי הקולקטיב והזמינו אותם להרים את הכפפה והצבעים. "האתגר מבחינתנו היה להתאים את עצמנו למונומנטליות של המבנה, דברים פשוטים אבל גדולים", ממשיך אונגה. "כשיש לך שטח רב לעבוד איתו, הפיתוי הוא להכניס הרבה פרטים אבל לפעמים דווקא כשאתה עושה משהו פשוט זה נותן אימפקט לגודל. אז ככה שיחקנו עם הממדים והצורה המיוחדת של ההאנגר שכאילו מתחלקת לצורות גיאומטריות שכל אחת עומדת בפני עצמה אבל גם עובדת ביחד".
"היה לנו חשוב להראות בעיר נמל כמו חיפה את החיבור למזרח התיכון לצד מסר אופטימי בתקופה שבה אנחנו חיים", מציין טאנט, כפי שהדבר מתבטא בעבודות אחרות שלהם בסביבה, עם אותה טביעת אצבע ייחודית. "מבחינתנו זו תפילה שיום אחד תחנת הרכבת הסמוכה תמשיך למזרח, הים התיכון ייפתח וייווצרו קשרים שהעבודות שלנו מדברות עליהם". וכך, למשל, בהאנגר שיארח בהמשך החודש את נגה ארז, מרסדס בנד, אביתר בנאי, פורטיס ודודו טסה, מופיע הכיתוב "נמל חיפה" בערבית ובעברית כיאה לדו-קיום בין תושביה היהודים והערבים של העיר. "הרבה מהתקווה שלנו זה בזכות חיפה", מספר אונגה. "זו לא נאיביות אלא הצורך להזכיר לכולנו שכרגע אומנם אנחנו רחוקים מהשלום, אבל היו תקופות שזה לא היה ככה. אף אחד לא יודע כמה זמן זה ייקח, ויחד עם זאת חשוב שנזכור שהמציאות היא לא קבועה".
"היו תקופות שעבדנו ביחד בסטודיו, גרנו שלושתנו באותו בית וגם טיילנו. זה שלב שהרבה נשברים ואנחנו דווקא החזקנו מעמד"
הרכב הקולקטיב כמעט לא השתנה וחבריו מעולם לא הפסיקו ליצור, גם כשאונגה עבר להתגורר בלונדון לפני שמונה שנים, דסו עבר לשווייץ, וטאנט הקים בית בכליל שבגליל המערבי. הפעם האחרונה ששלושתם נפגשו הייתה לפני שנתיים, ולאחרונה הם התאחדו לקראת הפרויקט המדובר. "המרחק קשה כי לא מתראים, אבל מבחינת העבודה כבר צברנו קילומטרז' כדי לדעת איך לגרום לדברים לקרות", אומר טאנט.
הסטודיו המקומי נותר, איך לא, בחיפה. "גדלנו באותה קהילה", מספר טאנט, "המשפחות שלנו, שהתגוררו בקומונה יחד, הן חברות אחת של השנייה וכולם באים מרקע אומנותי ואדריכלי. אפשר לומר שאנחנו דור שני לעשייה שלהם". אונגה נזכר: "היו תקופות שעבדנו כל היום ביחד בסטודיו, גרנו שלושתנו באותו בית וגם טיילנו. זה שלב שהרבה נשברים ואנחנו דווקא החזקנו מעמד".
בעבודתם במתחם החדש, שיארח עד 2,000 איש בקהל ומתפרס על שטח של כ-3,000 מ"ר אחרי שעבר שיפוץ יסודי לטובת הקמת הבמה ומערכות הסאונד והתאורה, הם כבר היו זקוקים לידיים נוספות שיסייעו לסיים בתוך חודש בלבד את הפרויקט על קירותיו החיצוניים של ההאנגר, שניתן לראותו מכל אזור המשקיף על הנמל. לצורך המשימה, הם גייסו 20 אנשים שחלק גדול מהם חברים קרובים מקהילת הגרפיטי שאותם הם מכירים מתחילת הדרך. "ציירנו על הרבה קירות גדולים, אבל כאן תכפיל פי 10 מבחינת שטח", מסביר אונגה. "אם היינו עושים את זה לבד היה לוקח לנו שנה".
"אמרו לנו שיש להקה מלונדון שרוצה לדבר איתנו. חשבנו לעצמנו - טוב, בטח להקת אינדי שלא שמענו עליה. ואז זה היה בונו בטלפון"
ב-2017, תוך כדי המסע המשותף בעולם שבמהלכו הם מציירים, מטיילים ו"חיים את החלום בלי דירה" כלשונם, קבוצת האומנים פגשה שמות לא בלתי מעניינים. "יצרו איתנו קשר מחברת התקליטים יוניברסל ואמרו לנו שיש להקה מלונדון שרוצה לדבר איתנו. חשבנו לעצמנו - טוב, בטח להקת אינדי שלא שמענו עליה, ואז זה היה בונו, סולן להקת U2, בטלפון. הוא התקשר אליי כשהייתי בחדר לידה לקראת הלידה של הבת הבכורה שלי. אמרתי לו שאני לא יכול לדבר, וארבעה ימים אחר-כך הוא צלצל שוב. באותו יום החלטנו על שם, אז הוא אמר לי בטלפון: 'ברכות, שמעתי על רו'. ורק אני תהיתי לעצמי, איך לעזאזל הוא יודע? אפילו לאימא שלי לא אמרתי עדיין. נוצר בינינו קשר טוב וזו הייתה שנה שהיינו אומני הבית שלהם עם ארבעה קליפים שיצרנו עבורם וגם קטעי וידאו לסיבוב ההופעות". בין היתר, חברי הקולקטיב יצרו קליפ באנימציית סטופ-מושן לגרסת הרמיקס של הלהקה לשיר Love is Bigger Than Anything In Its Way שבה התארח המוזיקאי הקנדי בק, וסרטון נוסף לשיר American Soul שצילמו האומנים בסביבות עירוניות בחיפה, לונדון והודו.
לרגל יציאתו של הקליפ הטעון פוליטית שליווה את השיר Get Out of Your Own Way של להקת הרוק האירית, סיפרו בעבר חברי "ברוקן פינגאז" כי מבחינתם זו הייתה תגובה ישירה לכותרות של שנת 2017. "זו הייתה שנה שבה פשיסטים ברחבי העולם הרגישו בטוחים מספיק כדי להרים ראש שוב, בעידוד טראמפ ומנהיגים אחרים בעולם, שמנצלים פחד אנושי כדי לבנות עוד חומות והפרדות". בקליפ נראו באנימציה ברורה הקו קלוקס קלאן, קבוצות הימין הקיצוני תומכות העליונות הלבנה שצעדו באותה שנה ברחובות ארצות הברית של הנשיא טראמפ.
"בדיפולט שלנו היינו מעדיפים ליצורר אומנות כיפית", מודה טאנט, "אבל בנסיבות החיים שלנו, של המשפחות שלנו ושל החברים שלנו בישראל, אי אפשר להתעלם ממה שקורה כאן. זו לא אפשרות. זה מתבטא בכל מיני דרכים ביצירה שלנו, ויש כמה עבודות ספציפיות שמתעסקות בכיבוש ובטראומה".
"כשהמלחמה הנוכחית רק התחילה, האינסטינקט היצירתי הראשון שבער בנו היה גרפיטי שיוקדש לשחרורה של PINK", אומר אונגה ומתכוון לענבר הימן, בת 27 מחיפה, שנחטפה מהמסיבה ליד רעים ונרצחה בשבי חמאס. "PINK היה הכינוי של ענבר כאומנית גרפיטי, ומדובר בסך הכול בסצנת אומנים קטנה. הרבה מהחבר'ה שמציירים איתנו הם בגילה, והיא הייתה אמורה להתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלה בחוג לתקשורת חזותית בויצו. אז ציירנו גרפיטי שקרא להשבתה כשהיא עוד הייתה בחיים, והוא מוצג בשכונת בת גלים בחיפה, בשווייץ ובלונדון. רצינו להוציא משהו מהמועקה האין-סופית". לזכר הימן, שגופתה עדיין מוחזקת ברצועת עזה, הם הקדישו ציור נוסף ב"טרמינל".
הכיתוב שקורא לשחרורה של ענבר הימן בשווייץ:
בהמשך, המסר שניסתה החבורה להעביר דרך היצירה הוא שביב של תקווה בתוך הכאוס והטרגדיה. "יצאנו בקמפיין עם ציור של שתי ציפורים מחוברות שנראות כמו שתי ידיים שקוראות לתפילה", אומר אונגה. "ציור פשוט על שלום, למרות שמרגיש שזו מילה שאסור להגיד עכשיו. ליד הציפורים כתבנו 'סאלאם' בערבית ופיזרנו את זה בכל מקום אפשרי". טאנט מוסיף כי "עם כל הכעס, השנאה ויצר הנקם, יש בישראל ובעזה הרבה מאוד אנשים נורמטיביים לצד אותם משוגעים משני הצדדים שמחזיקים במושכות". למרבה ההפתעה, ציור דומה על שלום שהקבוצה הייתה אמורה להציג על קיר ענק בתל אביב לא יצא לפועל בסוף. "אמרו לנו שזה נושא רגיש כרגע", הם מספרים.
"להציג בעולם בתקופה שבה הקונוטציה לישראל היא שלילית, גורם לך להרגיש בודד קצת", מודה אונגה. "אנחנו מודעים לכך שאנחנו לא מוכנים לייצג את הממשלה הזו, אבל אנחנו כן רוצים להשמיע את קולם של ישראלים רבים שהם האנשים הכי טובים שאנחנו מכירים. הניסיונות לדה-הומניזציה קיימים אבל לא כמו שחושבים. זה קורה בקצוות, אבל רוב האנשים שאתה מדבר איתם מבינים שהמצב מורכב".
הוא כן מדגיש את המחיר שמשלמים מוזיקאים, קולנוענים, סופרים ויוצרים באשר הם שמנהלים קריירה מעבר לים: "זה כבר לא אותו הדבר ומשפיע נקודה. לאו דווקא בגלל אנטישמיות כמו שהם לא רוצים את כאב הראש הזה. הרי אם תשתף פעולה עם אומן ישראלי תתחיל לקבל גל של תגובות ותצטרך להבהיר את עצמך, אז אנשים פשוט נמנעים". הם חוו זאת על בשרם פעמיים בשנה האחרונה: "שתי תערוכות שלנו באמסטרדם ובאוסטרליה בוטלו באותן נסיבות. בהתחלה מסבנים אותך, ובסוף אומרים לך שהם לא רוצים לעבוד עם ישראלים כרגע כי זה סטייטמנט".
"עם כמה שזה מבאס, אני מבין אותם ואת המקום שממנו זה בא", אומר טאנט. "אנשים מנסים להשפיע בדרכים שלהם כדי שהמלחמה תיפסק, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור אותה".
"נחמד שיצאו לרחובות בגלל המהפכה המשפטית, אבל הדבר הראשון שצריך לצאת מהבית למענו הוא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים"
"זה לא שהייתה לנו אמונה בחמאס", אומר אונגה, "אבל מצד שני המלחמה גרמה לקיטוב עמוק יותר כאילו אתה חייב לבחור צד. חיים כאן שני עמים ואף אחד מהם לא הולך לשום מקום. אי אפשר באמת לבחור צד אחד והוא זה שינצח. או שכולם מפסידים או שכולם חיים ביחד. וגם האמירה הזו 'יהיה בסדר' - אם החברה שלנו לא תתמודד עם הדילמות האלה, זה יתפוצץ כפי שקרה ב-7 באוקטובר. נחמד שהישראלים יצאו לפני שנה לרחובות בגלל המהפכה המשפטית, ואנחנו בעד, אבל הדבר הראשון שצריך לצאת מהבית למענו הוא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. צריך לרכז את המשאבים שם".
דסו: "השלום לא היה באופק אבל המלחמה לקחה אותנו כמה צעדים אחורה. היום אנשים יותר גזעניים ויותר נקמניים. אנחנו עדיין שומרים על אופטימיות".
לאורך השיחה עם חברי "ברוקן פינגאז", שהעדיפו (אם לא התעקשו) שלא להרחיב מה עומד מאחורי השם המסקרן שמלווה אותם מתחילת הדרך, תהינו מה מונע מהם לחשוף את הפנים והשמות של אלו שצובעים את העולם יחד - ולא מתכוונים להפסיק. "כאינדיבידואלים אנחנו לא כל כך מתחברים לחשיפה", מסביר טאנט, ואליו מצטרף אונגה: "כשהתחלנו עם גרפיטי ברחובות לא רצינו שיידעו מי אנחנו, ועכשיו זה כבר לא עניין מבחינתנו. סבבה לנו עם האנונימיות, זה מפנה את הבמה לאומנות. אנחנו הולכים לעשות את זה גם עם הנכדים".