רחוק מאוד מהמסורת המקובלת מדי שנה, עצרת הגאווה והתקווה של עיריית תל אביב בשיתוף מטה משפחות החטופים התקיימה אתמול (חמישי) בגן צ'ארלס קלור שבעיר ללא מצעד או תהלוכה. גם הצלילים המלנכוליים שבקעו מהרמקולים הזכירו טקסי התייחדות, והמטרה הייתה דומה. העצרת, בהנחיית נסלי ברדה ואסי עזר, נערכה כדי להזכיר לכולנו את התרומה הבלתי מבוטלת של חברות וחברי הקהילה הלהט"בית במלחמה כמי שממלאים אחר החובות, תורמים, מסייעים, לעיתים גם נהרגים בקרב, ועדיין נאלצים להיאבק על הזכות להכיר בהם.
במסגרת הערב, בהשתתפות כ-25 אלף בקהל, העניקה האגודה למען הלהט"ב את עיטור הגאווה הישראלית ל-13 חברים וחברות בקהילה שסיפורם האישי הוא עדות מוצקה לכך. ביקשנו מארבעה נציגים, המעידים על הכלל, לשתף בתחושותיהם על גאווה בצל מלחמה.
דן פאר, יוצר הסרט #Nova
"לילה אחד, בתקופה שבה התנדבתי בחמ"ל הנעדרים בעקבות מאורעות 7 באוקטובר, התעוררתי מסיוט מטלטל. החלום הגיע אחרי שבועיים שבהם העברתי את מרבית שעות היום שלי בחיפוש אינטנסיבי באינטרנט אחר תמונות של נעדרים מפסטיבל הנובה כדי להצליב תמונות של נעדרים עם צילומי פנים של חטופים מהסרטונים ששחרר חמאס. התעוררתי שטוף זיעה באמצע הלילה, הערתי את בן זוגי ואמרתי לו שאני הולך לעשות סרט על המסיבה כדי שכל העולם יבין מה קרה שם. תקופה קצרה לאחר מכן ולאחר שעות של צפייה, בחרתי 212 קטעי וידאו מהמסיבה, שיחות טלפון והתכתבויות של מי ששרד את המסיבה וכך נולד הסרט התיעודי #Nova".
"בתקופה שבה מדינות שלמות מכחישות את אירועי 7 באוקטובר, הרגשתי שמחובתי להראות לעולם מה באמת קרה ואיך הרגישה האימה בחוויה הזאת כדי שכולם יבינו טוב יותר. היה לי חשוב ליצור קונטרסט בינינו שחוגגים את החיים לבין מחבלי חמאס שבאו לרצוח".
"דווקא השנה, אני רואה חשיבות רבה בעצרת הגאווה והתקווה ומרגיש גאה לקחת בה חלק, לצד משפחות החטופים, כדי לזכור שנשארו לנו מאבקים רבים לנהל במדינה וכמה שהדבר קשה, אין זה הרגע הנכון להתייאש".
ד"ר נועה ורדי, פסיכיאטרית
"ב-7 באוקטובר הייתי עם משפחתי וילדיי בבית הוריי במושב סמוך לאשקלון. ישבנו בפחד במקלט, מזועזעים מהסרטונים ומהמידע שהגיע אלינו. הפשעים נגד האנושות שהתרחשו הלמו בי כמו בכולנו. הלם מרמת האכזריות, ההתעללות והרוע האנושי שהתגלו בטבח המתוכנן ובפוגרום ההמוני בעשרות מוקדים".
"כפסיכיאטרית ילדים ונוער הבנתי שמוטלת עליי החובה לפעול מייד. זה אירוע רב נפגעי גוף, ועוד יותר מזה - רב נפגעי נפש. אחרי חשיפה ממושכת כל-כך לסכנת חיים, שמשולבת בהתמודדות עם אובדן, אבל ושכל - הטיפול הראשוני והמיידי הוא עניין של פיקוח נפש, ממש כמו טיפול פיזי בפצוע אנוש. כבר בשבוע הראשון הקמתי יחד עם חברותיי לארגון 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה' מוקד חירום טלפוני, ובהמשך הגעתי עם מתנדבים אחרים למלונות המפונים על מנת להעניק להם מענה מיידי. החל מהשבוע השני פעלתי מטעם גהה ומרכז חוסן ע"ש כהן-האריס וניהלתי קלינית את המערך לסיוע נפשי רב-מקצועי לקהילת נתיב העשרה. היה ברור לכולנו שהם זקוקים למרחב רגשי בטוח, לסביבה פרטית ושמורה, והקמנו חלל טיפולי ייחודי צמוד למלון. הוא שירת את הקהילה תקופה ארוכה".
"בימים בהם אנחנו עדים לסכנה לדה-הומניזציה, ראיתי חשיבות רבה בהשתתפות בעצרת הגאווה. היכולת להתמסר לעשייה חברתית מתוך ערבות הדדית אנושית, לפעול בחמלה ולהפגין סובלנות לאחר היא תשתית הכוח של החברה הישראלית. הקהילה הגאה הייתה מהקבוצות הראשונות בחברה להילחם על ערכים אלו ואני גאה להמשיך לפעול מתוכה ולמענה כאדם וכאשת מקצוע".
רגב ספיר, רכז שטח במטה משפחות החטופים והנעדרים
"כשהתחילה המלחמה חיפשתי מה לעשות ואיך לתרום את חלקי. בהתחלה נדדתי ברחבי הארץ עם פרויקט השיירה וארגנו ערבי תרבות ושירה למען החיילים והמפונים. בהמשך, קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה - להצטרף למחלקת המבצעים של המטה להחזרת החטופים והנעדרים. הרגשתי שזה חלק ממאורע היסטורי, שאני חייב, צריך ויכול לקחת בו חלק ולא יכולתי לשבת בצד ולא לעשות כלום, במיוחד כשהמדינה במצב הזה".
"סיוע למשפחות החטופים זו שליחות עבורי ואמשיך להילחם למענם, למען מדינת ישראל ולמען החזרת כל החטופים הביתה, בלי הפסקה. נמשיך לזעוק את זעקתם ואת זעקת האזרחים בכל מחיר. אני מאמין שהמאבק הוא לא רק של המשפחות, הוא שלנו כאזרחים וחברה. גם השנה, בחודש הגאווה, נעמוד זקופים ונמשיך להילחם עבור זכויותינו, לצד משפחות החטופים, לטובת עתיד טוב יותר".
דבי גיטיס, מייסדת מיזם "תרבות בחירום"
"מאז 7 באוקטובר אני בדריכות. מנסה להקשיב, ללמוד מה קורה בעורף ובחזית ואיפה נמצאים האנשים והקהילות השונות. גם פיזית וגם נפשית-חברתית. במהלך היממה הראשונה הבנתי שהחברה בישראל זקוקה עכשיו לכלים חדשים. שיניתי את כל מה שעשיתי לפני המלחמה, והתחלתי לאגד אומנים ולשלוח משלחות תרבות. זה מודל שבנינו בתנועת תרבות עבור פליטי המלחמה באוקראינה ושלפנו אותו ב-7 באוקטובר עבור ההתמודדות עם האסון שפקד אותנו בגבולותינו".
"המשלחות הגיעו למפונים, לחיילים ולשורדים - והייחודיות שלהם היא דווקא שלא מדובר באומנים שבאים לרגעי 'הפוגה' והולכים, אלא אומנים שמגיעים כדי להישאר ולהעניק כלים שהם קריטיים במצבי טראומה ולחיזוק החוסן הקהילתי. ביטוי עצמי שאינו רק מילולי, אלא חיבור לגוף ולחושים, חיזוק תחושת השייכות, תמיכה הדדית, דמיון ויצירתיות. ההירתמות של אלפי אומנים חיזקה אותי והוציאה אותי לדרך, ועד היום אני מרגישה מחויבת לכל אותן קהילות שנאלצות להתמודד עם שינוי החיים מהקצה אל הקצה".
"אני גאה להיות חלק מחבורת אנשים נפלאה שמקבלת את עיטור הגאווה השנה, להט"בים שפעלו ועשו דברים נפלאים, אמיצים ומרגשים עבור החוסן של החברה הישראלית. העצרת מבחינתי באה כדי לחזק את העשייה הברוכה ולהזכיר שאנחנו עוד בעיצומו של האירוע והמדינה צריכה אותנו, להעמיק את העשייה ולהגביר את התקווה לחודשים ולשנים שיבואו".
לצידם של פאר, ורדי, ספיר וגיטיס, קיבלו אתמול את העיטור רס"ם מעיין גרוס, לוחמת טרנסית שנאבקה על המשך שירות מילואים קרבי; רפ"ק מורן טדגי, קצינת משטרה שניהלה את הקרב על אופקים בשבת השחורה, הצילה חיים רבים ואף שחררה בני ערובה גם כשנפצעה; עומר אוחנה, ששכל את בן זוגו שגיא גולן, רב-סרן ביחידת לוט"ר, ויצא למאבק לשוויון בחיים ולמען ההכרה כאלמן צה"ל; אליאב בטיטו, ראש מטה ההסברה האזרחי שהוקם תוך יומיים מפרוץ המלחמה; צוות המכון לרפואה משפטית שסיפק ודאות למשפחות הנרצחים והחטופים; אור-לי ניב, ממלאת מקום וסגנית ראש עיריית גבעתיים שאיבדה את בנה הלוחם עומרי ניב פיירשטיין והמשיכה לנהל את תחומי החירום בעיר; מייסדי פרויקט "חוזרים לבית נקי" (מתנדבים שמנקים דירות מפונים) יעל לביא, לירון (כהן) לביא ואסף רוזנהיים; כרמן אלמקייס, ממקימות מטה "עוקף ישראל" להגנה על זכויות תושבי הדרום; ומאיה עוראבי, אחות מוסמכת בבית החולים וולפסון בחולון שהעניקה טיפול לחטופים.