אקורד ראשון על הקלידים, צרחות. "אובססיה 2" מתחיל. זה אחד השירים האהובים על הקהל מתוך אלבומה האחרון של עלמה גוב, "איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות", שיצא איכשהו כבר לפני עשרה חודשים. הזמן ותפיסת הזמן השתנו קיצונית מאז 7 באוקטובר. מצד אחד, אנחנו עדיין תקועים באותו יום מקולל, ומצד שני רוצים - או לפחות מקווים - שנוכל יום אחד לנשום שוב לרווחה ולצאת להופעה, סרט או הצגה בלי להרגיש אשמים. זה כנראה ישתפר כשכל החטופים ישובו לביתם, אבל התרבות הוכיחה גם במלחמה הזו שהיא לא מותרות. עבור רבים זה מצרך בסיסי, אוויר לנשימה, שבאמצעותו אפשר לנסות לעבור את הימים האלה והחדשות הקשות שנלוות להם עם גרם של אופטימיות.
וכך היה אמש (שבת) בהופעתה של גוב במועדון הבארבי בתל אביב. היא עוד לא בת 22, אבל מבססת את מעמדה אחרי שני אלבומי אולפן כאחת היוצרות המרתקות במוזיקה הישראלית, שגם נבחרה לאחד הקולות המבטיחים של N12. השיר "מה לעשות עם הזאב" כבש את הרדיו ואת פורום המעריצים ההולך וגדל, שרובם (כך לפחות נרשם בהופעה האחרונה) הם מתבגרים שרוצים להיות חברים של הזמרת. אך גם כדאי לשים לב לכמה שירים יפהפיים נוספים שנשמעים אפילו טוב יותר בביצוע חי. "טרף", "אל תמהר" ו"בין האצבעות" מבטאים כולם את מה שמייחד את גוב בנוף המוזיקלי המקומי: כתיבה שמרנית-מסורתית, כששירים ואלבומים היו טקסטים עשירים בדימויים, סיפורים ומחשבות. כשהיא רואה לנכון, היא גם מאמצת את הסאונד העכשווי כמו בשיר "אובססיה 2" הנהדר.
זהו הבארבי השני שלה, והיא עדיין נבוכה ומופתעת שהקהל מצביע ברגליו ואשכרה מגיע. "אני מאוד מתרגשת", "אתם הרבה מדי", "תודה רבה", היא שבה ופטפטה עם הקהל לא אחת לאורך הערב - והמעריצים מצידם התמסרו לכל רגע של כנות. כשזמרים פורצים נדמה שזה אכן קורה לפתע, אך בלא מעט פעמים קדמה לכך עשייה מאומצת בשטח. עלמה מקיפה את עצמה במקהלה ובנגנים שהחלו להופיע איתה בחוגים קטנים, והיום הם כבר מלווים אותה במוסדות בעלי שם ברחבי הארץ - אם זה הבארבי בתל אביב או החלוץ 33 בבאר שבע. שניים מהנגנים הם בשכבת גילה ולמדו איתה בכפר הנוער ביכורים שבעוטף.
הגענו להפתעת הערב והיא הזמר האורח. לא תומר ישעיהו, לא אסף אמדורסקי וגם לא אביב גדג', עימם גוב שיתפה פעולה בעבר, אלא לא אחר מאשר רן דנקר, אותו ניתן לתאר בתור אחד מגיבורי הילדות של גוב. במבט מהקהל זה נראה כמו ההערצה של בילי אייליש כילדה לג'סטין ביבר. השניים ביצעו את "בין האצבעות", "כל מה שלא הספקתי לומר" של דנקר ו"העץ יחיה" - החדש של גוב עם להקת מוניקה סקס, שיצא לאחר המלחמה אך אי אפשר להגדיר אותו כשיר מלחמתי. זה שיר אופטימי מאוד שמדבר על מה שיכול להיות כאן ביום שאחרי, אם רק נרצה.
"אתם מגשימים לי חלום", אמרה גוב לקראת סיום ההופעה, "כל מה שרציתי זה שאנשים יקשיבו לשירים שלי". הדיסוננס בין עלמה ששרה לקהל לבין עלמה שמדברת עם הקהל הוא מפליא. בזמן שהיא מסתגלת לחשיפה ולעיתים משדרת כאילו היא חושבת שזה קצת גדול עליה, גוב מסחררת מהרגע הראשון שהיא מתחילה לשיר ומפתיעה במנעד הווקאלי המרשים שלה - שקט, מתמשך, מתפרץ ובעיקר מרגש. תסמונת המתחזה לא קיימת במקרה שלה.
