בסוף השבוע האחרון, אחרי 40 מופעים במדבר, חתמה להקת U2 את אחד מסיבובי ההופעות הכי מדוברים שידעה לאס וגאס. זו לא תחרות פשוטה כשהשמות הגדולים בעולם המוזיקה כמעט משוועים לרזידנסי, שהות אומן, בסטריפ של עיר החטאים. תחת הכותרת Achtung Baby, שמו של האלבום המצליח משנת 1991, להקת הרוק האירית חנכה בחודש ספטמבר את אולם המופעים המרהיב Sphere ("הספרה"), שנבנה במשך חמש שנים בהשקעה של יותר מ-2 מיליארד דולר וזכה לשלל סופרלטיבים. "העתיד של עולם הבידור", כינו אותו בתעשייה. דבר אחד בטוח - לא היה כדבר הזה, שבו גם הייתה מעורבות ישראלית: מעצבת הפנים עמית דישון הופמן.

בתוך כל הרעש וההמולה, בין האמיצים הראשונים לגנות את פשעי חמאס ולהקדיש שיר לזכר קורבנות הטבח במסיבת הנובה ברעים, היו חברי להקת U2. באחת מהופעותיהם הראשונות על במת ה"ספיר", הסולן בונו ביקש מהקהל להצטרף אליו בביצוע השיר Pride (in the Name of Love) למען נפגעי האסון בפסטיבל - אותם כינה בונו "אחינו ואחיותינו", "אנשים כמונו, אנשי מוזיקה ואוהבי חיים". בעקבות החורבן בעזה, בונו התייחס שוב למלחמה בהופעה אחרת בחודש שעבר, שבה דיבר על "הסבל של הילדים הפלסטינים, אחרי שראינו את הסבל של הילדים הישראלים".

מקדישים שיר לנפגעי הנובה:

במציאות שבה אסקפיזם אינו מילה מגונה אלא צורך, ייתכן מאוד שניתן ליהנות מהופעה ב"ספיר" גם אם U2 והמנוני הרוק הלעוסים של להקת האיצטדיונים אינם כוס התה שלכם. מבנהו הכדורי העצום של האולם מכוסה כולו ב-1.2 מיליון צגי לד שמקרינים וידאו ואפקטים ויז'ואליים ברזולוציה יוצאת דופן. במספרים, גודלו של האולם כ-70 אלף מ"ר, משקלו כ-3,000 טונות והתפוסה המקסימלית היא כ-18 אלף איש. במעטפת החיצונית, הניתנת גם היא לתכנות, הכדור הענק יכול להפוך לדמוי עין אנושית, לירח, לכדור טניס ועוד אטרקציות שמושכות את תשומת הלב בסטריפ של לאס וגאס, שגם ככה מקשה להתבלט בו.

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: ריצ' פיורי)
אי אפשר לפספס משום מקום בעיר. אולם ההופעות Sphere|צילום: ריצ' פיורי

בתעשיית הבידור בטוחים שמדובר בעתיד ההופעות החיות. תסבירי.

"בכנות, צריך לבקר באולם כדי להרגיש את זה. מדובר במדיום חדש לאומנים. ב'ספיר' משתמשים בטכנולוגיית סאונד ייחודית שנקראת בימפורמינג (טכניקה למיקוד אותות משודרים), ואתה מרגיש שכל החושים שלך פועלים. בסטודיו בברבנק שבקליפורניה היה להם דגם מיני של האולם, וראיתי למשל את הטסט שעשו עם הכדור דמוי העין. היה לי קשה לדמיין את הגודל ובכל פעם שאני מבקרת שם אני מתפעלת מהמימדים האדירים. בשתי מילים, זה מיינד בלואינג".

דישון הופמן (30), שנשואה לשחקן ולבמאי ג'ייק הופמן, בנו של זוכה האוסקר דסטין הופמן, תמיד חלמה להיות מעצבת ולגור בניו יורק. היא נולדה בארצות הברית, עלתה לארץ עם הוריה בגיל 3, בהמשך הם עברו להתגורר בקליפורניה, ובתיכון היא למדה שוב בישראל והתגייסה לצבא. "בכיתה ט' רציתי להיות מעצבת אופנה, ואז אבא שלי ייעץ לי שעדיף ללכת על עיצוב פנים, היו לו את הסיבות שלו", היא נזכרת בחיוך. "אמרתי - אוקיי, עיצוב פנים, יאללה. לא ידעתי על התחום יותר מדי אז פשוט חיפשתי בגוגל: 'בית הספר הכי טוב לעיצוב פנים בניו יורק'. התוצאה הראשונה הייתה FIT, המכון הטכנולוגי לאופנה. מאז, זה כל מה שהיה לי בראש וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

עמית דישון הופמן
עמית דישון הופמן

תוך כדי השירות בחטיבת קשרי חוץ בצה"ל עמית כבר הכינה תיק עבודות ללימודים. הטיול אחרי הצבא לא עניין אותה: "הייתי ממוקדת מטרה ולשמחתי התקבלתי. כשהשתחררתי עברתי לניו יורק והתחלתי את הלימודים. אלה היו ארבע שנים אינטנסיביות אבל ישר ידעתי שזה זה. הייתי מלאת תשוקה בנוגע להכול בלימודים. אפשר לומר שלא היו לי ממש חיי חברה בשנתיים הראשונות".

"היינו בברנינג מן. התקבלת"

בשנה הראשונה ללימודים היא שמעה על חזון יומרני בשם "ספיר" שהציג היזם האמריקני ג'יימס דולן, שבבעלותו חברת ההחזקות "מדיסון סקוור גארדן" וקבוצות הספורט הבכירות "ניו יורק ניקס" ו"ניו יורק ריינג'רס": "שמעתי על הרעיון, הם רק התחילו את החפירות בווגאס. אמרתי לעצמי - וואו, זה חלום שאני רוצה להיות חלק ממנו. סיימתי לימודים ואחד מראיונות העבודה שאליהם ניגשתי היה ל-ICRAVE, חברה לעיצוב פנים ואסטרטגיית מותג. בתוך עולם עיצוב הפנים, הכיוון שלי היה תחום האירוח ומרחבים ציבוריים ומסחריים. ידעתי שאצלם אני רוצה לעבוד כי הם השתתפו בפרויקטים גדולים וגם ראיתי הזדמנות לגדול בחברה הזו. חשבתי שאשמע מהם שבוע אחרי הריאיון, אבל עבר חודש או חודשיים ללא תשובה. שלחתי להם מייל וגם אז לקח להם זמן לחזור אליי, ואז התברר לי שיש מסורת לכל העובדים - לקחת חופש ולנסוע לפסטיבל ברנינג מן. אחר כך הם חזרו אליי: 'היינו בברנינג מן. התקבלת'".

"אי אפשר להשוות חוויית הופעה ב'ספיר' למקום אחר. זו קטגוריה חדשה"

 

חודשים אחרי שהחלה את עבודתה, המשרד התמודד מול חברות אחרות על הפרויקט היוקרתי בווגאס, ובסופו של דבר זכה. "הכול מנט טו בי", עמית משתפת, "אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו בתחילת 2020, רגע לפני הקורונה. את כל תהליך עיצוב הפנים שהופקד בידינו תכננו תוך כדי המאבק העולמי במגפה וזו הייתה עבודת צוות. היה שלב שכמעט כל 30 העובדים בחברה פעלו ביחד. יש לנו צוות לעיצוב תאורה שגם השתתף בעיצוב התאורה שהותקן באולם, וכל זה קורה בזמן שאנחנו מקשיבים ללקוח כדי להבין בדיוק מה הוא רוצה, לתרגם את הרעיון לתוצר ובעצם ליצור יש מאין. זה רף חדש, לא דומה לשום חוויה קודמת".

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: ICRAVE)
האטריום ב-Sphere|צילום: ICRAVE

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: ריצ' פיורי)
Sphere|צילום: ריצ' פיורי

מה לא היה קיים לפני?

"הגישה של 'ספיר' היא פיוצ'ריסטית, גם בצורה ובתכנון הפיזיים וגם במה שהוא מביע רעיונית. זה מתחיל מהרגע שאתה נכנס לאטריום, ללובי הפנימי המרכזי. יש כמה רובוטים תוצרת AI שאפשר לדבר איתם. אני למשל שאלתי אותם שאלות על המתחם והם עונים לך, וזה פלא מתמטי. הקרקע באולם בנויה מאריחים שחורים שקופים, וכשאתה שם אתה מרגיש במימד אחר. לפני ההופעות, בתהליך העבודה עם חברת מדיסון סקוור גארדן (הקבלן), אנחנו מייעצים בתחום התאורה כי כל צבע מספר סיפור. גם כשאתה יוצא מההופעה יש צבע אחר שממשיך אותה. במקרה הזה, עיצוב הפנים לא הסתיים מבחינתנו עם השקת המקום. היה לנו חשוב להיות חלק מה'ספיר' כדי להיות חלק מהסיפור כולו".

עמית דישון הופמן
עמית דישון הופמן

יכול להיות שהרעיון מוגזם? טכניקות משוכללות והסחות דעת רבות שבגללן אולי מפספסים את העניין המרכזי שלשמו התכנסנו, מוזיקה?

"אי אפשר להשוות חוויית הופעה ב'ספיר' לחוויית הופעה במקום אחר, לפחות כרגע, כי האולם שלנו הציב קטגוריה חדשה בפני עצמה. טכנולוגיית הבימפורמינג היא כמו לייזר שעובר בסאונד - שמותאם ספציפית לכל הופעה והופעה. המסכים הם אומנם חלק מהשואו והכול מוגש בחבילה אחת, אבל גם יש רגעים אינטימיים שבהם המסכים נכבים, בונו שר לקהל וזה רק הוא והקהל שעוטף את הבמה. בעיניי בונו עשה עבודה משוגעת ו-U2 היו הפתיח המושלם. זה תלוי מה האומן רוצה שהקהל יחווה".

 

סיבוב ההופעות של הלהקה באולם אומנם הגיע לסיומו, אך כבר יש מחליפה על הבמה הנחשקת: להקת "פיש" (Phish), אחת מלהקות הג'אם הבולטות בארצות הברית, שנחשבת לממשיכת דרכה של "גרייטפול דד". "המוזיקה שלהם פסיכדלית והם נהנים מקהל אדוק מאוד", מספרת עמית, "כולם נרגשים לקראת מה שהם הולכים להביא".

"פיש" היא לא איי-ליסטית כמו U2, וזה מפתיע לטובה. מי בעינייך לא יכול להופיע ב"ספיר"?

"מי שעולה על במת ה'ספיר' צריך להיות אומן, לא רק זמר מבצע. אתה רוצה לעורר השראה באנשים כשאתה עולה על במה כזו - דרך השירה, הוויז'ואלים והמסר. יש לך אפשרות לגעת באנשים באופן שלא היה קיים קודם לכן. אנחנו עוד בתחילת הדרך ואני מרגישה שכרגע צוות המקום בוחן את השטח בנוגע למה שעשוי להתאים. אני כבר מחכה לראות אילו אומנים יופיעו ומה הם מתכננים לעשות שם, זה מימד חדש בשביל כולם להתנסות בו".

"פיש" בהופעה

ב"ספיר" הגדילו לעשות והבהירו שהאולם ממש לא נועד רק להופעות. "לצורך העניין", עמית מדגימה, "זה המקום האולטימטיבי להשקת מוצר חדש של אפל. באמצעות טכנולוגיית הסאונד אזורים שונים במתחם יכולים להשמיע בשפות שונות, ואפילו לא צריך אוזניות. לאחרונה גם הכריזו שאליפות הלחימה האולטימטיבית (UFC) תיערך ב'ספיר'". גם עבור סרטים, כך הם מאמינים, מדובר באמצעי ההקרנה המושלם. הבמאי דארן ארונופסקי ("ברבור שחור", "רקוויאם לחלום") למשל, ביים את הסרט Postcard from Earth שמוקרן בלעדית במתחם ובו אתה משוטט בעולם. כדי להבטיח שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה, עמית מספרת שב"ספיר" אף פיתחו מצלמה שבה ישתמשו במיוחד לצורך סרטים שיוקרנו באולם. 

היית בת 26 כשהפקידו בין היתר בידייך, עובדת טרייה, פרויקט דגל בסדר גודל כזה. סמכו עלייך?

"שאלה טובה. הגעתי בגיל צעיר יחסית לישראלים. הפרויקט הראשון שעבדתי עליו הייתה מסעדה שנקראת 53 בבניין שעיצב האדריכל הצרפתי ז'אן נובאל בניו יורק, ליד המוזיאון לאומנות מודרנית (MoMa). למסעדה היו שתי קומות וללקוח גם היה מרתף ששימש אקסטרה ספייס. זה לא היה אמור להיות חלק מהמסעדה, אבל אפשר היה לתכנן שם לאונג' או משהו בסגנון. זה היה החודש השלישי שלי בעבודה, בוגרת טרייה אחרי לימודים, והייתי נחושה לעצב את זה מא' ועד ת'. אף אחד לא עצר בעדי ולכן עשיתי מה שהתחשק לי - מתכנון העיצוב, השרטוט, החומרים, ואפילו הרצפה הייתה שטיח שעיצבתי בתוכנת אילוסטרייטור והדפסתי. מבחינתי זה היה שלב שפתח לי את העיניים, שאין גבול למה שאפשר לעצב ואיך. זה היה פרויקט ראשון שבו יכולתי להוכיח את עצמי ואני מניחה שזו הסיבה שהם סמכו עליי. חוץ מזה, זו הייתה מתנה לעבוד על פרויקט ראשון כזה בגלל המיקום עם הפוטנציאל האומנותי".

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: אריק ליגנל)
מסעדת "53"|צילום: אריק ליגנל

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: אריק ליגנל)
מסעדת "53"|צילום: אריק ליגנל

פרויקטים של מעצבת הפנים הישראלית עמית דישון הופמן (צילום: אליס גאו)
קומת המרתף שתכננה במסעדה|צילום: אליס גאו

לאחרונה היא קודמה למעצבת בכירה בחברה שייסד ליונל אוחיון, ובימים אלה היא שוקדת על תכנון שתי מסעדות בבית מלון חדש במיאמי של רשת דרים הוטל עם צוות עובדים בהובלתה. "עד עכשיו לא היו לי פרויקטים בארץ, והייתי רוצה לעבוד על אחד כזה בתחום התרבות והאומנות", היא משתפת בחלום הצנוע.

איך המעבר התכוף בין התרבות הישראלית לאמריקנית השפיע עלייך?

"ההורים שלי עשו עבודה טובה במעברים והיה לי קל יחסית. לאמא שלי היה חשוב שתהיה קהילה ישראלית מסביבנו כשעברנו לארצות הברית, במיוחד לקראת החטיבה כשעברנו בפעם השנייה, והכול קרה בצורה טבעית ונוחה. אני גם מאמינה שזו הסיבה שהמעבר שלי לניו יורק לא היה קשה באופן יחסי. כמובן שלא הכול מושלם ומסתדר מעצמו, אתה עובר תקופות ולומד המון על עצמך".

לפני שנה וחצי היא נישאה לשחקן ולבמאי ג'ייק הופמן ("האירי", "הזאב מוול סטריט"), בנו של זוכה האוסקר דסטין הופמן. "הכרנו דרך חברים משותפים בהמפטונס, ואחרי שנה של חברות הפכנו לבני זוג", היא מספרת. את המפגש הראשון עם משפחתו של הופמן היא מתארת בפשטות, ללא אירועים חריגים: "הם אנשים מדהימים אחד-אחד ואני ברת מזל שעכשיו הם גם המשפחה שלי".

עמית דישון וג'ייק הופמן (צילום: Jared Siskin, getty images)
עמית דישון עם בעלה ג'ייק הופמן|צילום: Jared Siskin, getty images

עמית דישון וג'ייק הופמן (צילום: Jared Siskin, getty images)
עמית דישון וג'ייק הופמן|צילום: Jared Siskin, getty images

הכתבה הזו הייתה אמורה להתפרסם כבר לפני חמישה חודשים, אלא שאירועי 7 באוקטובר והמלחמה לימדו אותנו, אפילו יותר ממכת הקורונה, שעתיד זה מושג מתעתע. עמית, שמתגוררת במרחק 12 שעות טיסה מכאן, חולקת תחושות דומות: "כשהכול התחיל שקעתי בטלפון כמו כולם וזה השפיע עליי לרעה, אז הייתי חייבת לשים אותו בצד ובסופו של דבר גם לנהל שגרה ולחיות את החיים. מורכב לחיות בחו"ל בזמן המלחמה, זה מרגיש קרוב אבל באותו זמן גם מרגיש רחוק. האירועים בישראל קשים לישראלים שמתגוררים בחו"ל עם קשר אפילו חצי אישי לארץ. יעל אלכסנדר, אימו של החייל הבודד החטוף עידן אלכסנדר, היא חברה טובה מאוד של אמא שלי אז אני רואה את הדברים מזווית קרובה. הייתה לנו ארוחת תנקס גיבינג איתם והם משפחה מהממת. הידיעה שיש כל כך הרבה משפחות עם סיפורים כאלה קורעת את הלב. זה קשה, וזה גם לא ייפסק עד שהם יחזרו".

משפחתו של עידן אלכסנדר באירוע למען שחרורו (צילום: שחר עזרן)
היה יכול לחיות חיים שקטים בארה"ב והעדיף להתגייס לגולני. משפחתו של עידן אלכסנדר|צילום: שחר עזרן

מאז החלה המלחמה ניו יורק שטופת הפגנות פרו-פלסטיניות, שבמהלך שתיים מהן הותקפו השחקן אלק בולדווין והקומיקאי היהודי ג'רי סיינפלד. הראשון הואשם בתמיכה בישראל אחרי שקרא לשלום בעזה (כן, זו רמת האטימות) ואת השני כינו "תומך ג'נוסייד". דישון מציגה נקודת מבט אחרת על ההתפתחויות: "בעיר יש קהילה יהודית גדולה ותומכת, וזה חשוב. יש לי כאן חברים ישראלים, אנחנו מדברים על מה שקורה וזה עוזר. אני חייבת לומר שהמאבק האנטי-ישראלי שרואים ברשתות החברתיות קיים אבל זה קיים הרבה יותר בפלטפורמה הזו מאשר במציאות. אף פעם לא נתקלתי בהפגנות גדולות פרט לתהלוכה אחת. כרגע אם אני אזמין אובר, לאו דווקא אציין בשיחה עם הנהג שאני ישראלית. זה עצוב וזה לא צריך להיות ככה. אני רק מנסה להכניס את עצמי לתוך בועה של אנשים תומכים, והסביבה הקרובה אליי די תומכת בישראל".

עד כמה ג'ייק, דסטין ושאר בני המשפחה עוקבים אחרי מה שקורה בישראל ובעזה?

"אי אפשר שלא לעקוב אחרי זה, אבל זה קשה. אני מעדיפה שלא להיכנס לעניינים פוליטיים, אבל זה חלק מהחיים כרגע", היא אומרת כשברור שאי אפשר שלא לקחת בחשבון את המחיר שמשלמים שחקני הוליווד שתומכים בישראל, מגנים את פעולותיה או בוחרים באפשרות הפשוטה לכאורה - לשתוק. 

דסטין הופמן (צילום: anthony Harvey, getty images)
דסטין הופמן|צילום: anthony Harvey, getty images

"גם כשיש הפגנות, אתה רואה חלק מהפעילים שמשתתפים בהן", היא ממשיכה. "זו בעיה גדולה של ידע בשילוב רשתות חברתיות ואפקט 'מחילת הארנב'. אישית, כישראלית ששירתה בצבא ועוקבת אחרי מה שקורה, יש לי שיחות עם אמריקאים ואני מנסה ליידע אותם. הבעיה היא שיש לא מעט אנשים לא מיודעים. הדרך הכי טובה שאני מצאתי כדי לדבר עם אנשים כאלה זה להציב בפניהם שאלות. 'למה אתה מתכוון?', 'תסביר, מה זאת אומרת?' - זו בעיניי הדרך הנכונה כי בפעמים רבות אין להם תשובות. אני רוצה להאמין שהאנושות טובה יותר מזו".