כבר חודש ששי-לי עטרי מתמודדת עם האובדן העצום על מות בעלה בטבח הנורא בעוטף ב-7 באוקטובר. בריאיון מיוחד ל"אולפן שישי" היא חושפת את הסרטים שהפיקה יחד איתו, והפכו לאלבום זיכרון כואב. מלבד זאת, שי-לי פגשה לראשונה את הנשים שאיבדו את בעליהן בקיבוץ כפר עזה, 3 מתוך לא פחות 11 אלמנות חדשות.
הסרט שהפיקה שי לי עם בעלה
"אני שונאת את הכדורים האלה", אומרת שי-לי עטרי בסרט שלה ושל בעלה יהב וינר ז"ל "שלוש נשימות" מ-2019.
"לא חושב שהם עוזרים לך", הוא עונה.
"זה כאילו אני בתוך ענן, אני לא זוכרת כלום מהחיים שלנו", היא ממשיכה.
"אז מה את רוצה לעשות?" הוא שואל.
"אי אפשר להישאר ככה", אומרת הדמות שמגלמת שי-לי בסרט.
"היא לא איתנו, האישה הזאת", מנסה שי-לי להסביר.
והוא בעלה?
"הוא בעלה, אבל היא מדמיינת אותו בתוך הראש שלה. ויהב, הוא משחק את בעלה שבתוך הראש שלה, שאומר לה: 'את צריכה לקחת כדור כדי לצאת מההתקף הזה ולחזור לחיים'. מפחיד, נכון?"
החיים והאומנות של שי-לי עטרי מתערבבים בשנים האחרונות בצורה מפחידה, ולא רק בסרט הזה שהיא ויהב יצרו.
"אל תשאל על דברים על הילדות שלי, איך אבא היה כשהייתי קטן", אומר יהב ונכנס לקבר, בסרטו מ-2020 "קבר אינדיאני", שבו הוא גם משחק.
"בסרט הזה אבא שלו קובר אותו", מסבירה שי-לי. "הוא במצב נפשי מאוד מאוד לא יציב, ובעצם הוא מבקש מאבא שלו לבוא כדי לקבור לו קבר, ולעשות לו קבר אינדיאני, שבו הוא בעצם עובר תהליך שהוא חוזר לגלגולים אחרים שלו".
"קברתי אותך בחול בחוף ניצנים אין-ספור פעמים עד שהתוצאה סיפקה אותך", אמר אביו של יהב על קברו. "מי חשב שזו תהיה החזרה למציאות האכזרית שנקלענו אליה". אביו של יהב קבר את בנו לפני שבועיים, הפעם באמת רחוק מהבית, מקיבוץ כפר עזה.
השיר של שי-לי שהפך שיר זיכרון
"בלילות קרים עם פנס מתחת לשמיכה, הם מדברים והוא מגלה לה מהי בשבילו, כל עולמו", שרה שי-לי בשירה "אצלנו בגן".
אפשר להגיד שאת חתומה על שיר הזיכרון הכי קשה שהיה פה בשנים האחרונות, ועכשיו הזיכרון הוא אצלך בבית.
"עכשיו כשאני חושבת על 'מוגן מתחת לשמיכה', אני חושבת על החיים שלנו קודם", היא עונה ומתייחסת למילות השיר. "מאוד מוזר כל החיבורים האלה. בשיר דיברתי על אלה ש'לא חוזרים יותר לגן אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן'. כשאת שואלת עובדת סוציאלית אומרים להגיד לילדים ישר. להגיד להם: 'אבא מת'. להגיד להם: 'הוא לא שרד את המלחמה', למצוא איזו דרך אחרת אולי, אבל לא להגיד להם שהם עברו דירה מעבר לענן".
את תשמיעי לה את השיר?
"כן".
בדירה היא מביטה בבתה שייה. "תראי, היא מסתכלת עליי. היא דומה לו". שייה עכשיו בת חודשיים, תינוקת שאבא שלה במותו הציל את חייה.
"היה הסכם כשהם היו מחוץ לחלון, שקט כזה של: 'אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה'", היא מתארת את הרגעים האחרונים שלהם ביחד בכפר עזה, כשהמחבלים מחוץ לביתם. "זה היה ההסכם. ממש הרגשתי שאני עומדת למות, אני ממש הרגשתי את זה. פתאום הם באו מהחלון ולא מהדלת, אז הוא החזיק את החלון. יד פתחה את החלון של הממ"ד והזיזה את מסילת הברזל ויהב החזיק כנגדם את החלון. לא הייתה לנו ממש פרידה, זה היה מבט קצר ואני כבר ברחתי החוצה עם שייה. תכננתי ללכת דרך החצרות, ואז מצאתי מחסן ונכנסתי למחסן הזה. וחשבתי מה יש פה חד, מצאתי פטיש, מצאתי בורג עם אזמל. שמתי ככה דברים עליי ועל שייוש, כדי שיהיה לנו 'קאבר' כזה. אני זוכרת ששייה בידיים שלי, ואני לוקחת את האצבע שהיא תירגע, ואני אומרת בתוך הלב שלי: 'לא, לא, מאמי, אתה לא יכול לעשות לי את זה'. ואני לא יכולה לדבר, שלא ישמעו אותי. ואני צורחת בתוך הגוף שלי. זה היה עינוי".
"ראיתי בתוך העיניים שלך את הנשמה התאומה שלי"
"אתה זוכר שהסתכלנו אחד לשני בעיניים כששכבנו על המזרן המעפן בניסן נתיב? זה לא הייתה חזרה ל'רומיאו ויוליה'", היא אומרת על קברו של יהב. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בתוך העיניים שלך את הנשמה התאומה שלי ושם ידעתי שאני לא לעולם לא אניח לך, גם אם תיפרד ממני אלף פעם, הייתי דופקת לך בדלת עד שתחזור אליי. אני יודעת שגם אתה התאהבת בי שם. גם אם לא תודה בזה גם בקבר, אני יודעת שהתאהבת בי ראשון, לירון סיפרה לי".
"איזה חלק מהלא, לא הבנת עד לפה? לא זה לא, זה לא, זה לא, זה לא", היא שרה לשייה. "זה הדבר היחיד שמרגיע אותה", היא אומרת.
שיר קצת מוזר לשיר לתינוקת בת חודשיים, אבל האהבה הגדולה החד-פעמית של שי-לי ויהב מבוססת על לא מעט טראומות. יהב תמך בה כשהלכה לדרוש שמי שאנס אותה כשהייתה סטודנטית ברימון יעמוד לדין. הצעת הנישואים שלו הייתה בבית החולים, אחרי ששי-לי נפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים וכמעט איבדה את רגלה. יותר משנה הם שכבו יחד על מיטת אשפוז קטנה וצפו בסרטים, התאהבו בקולנוע, ומאז לא הפסיקו ליצור.
שלוש מתוך 11 האלמנות של הקיבוץ
"זה סרט על בחור צעיר בשם ברק שגדל בצל הטילים של לגור בכפר עזה, בעוטף", היא מספרת על סרטו של יהב "הילד". "בחור פוסט-טראומטי, כמו יהב. יהב היה זה שראה ראשון בכפר עזה את המוות של ג'ימי קדושים שנהרג ב-2008 מפגיעת פצמ"ר כשעבד בגינת ביתו. וזה שינה את יהב ללא היכר. וזה גם אבא של חבר הכי טוב שלו".
"באותו יום שישי שאבי נהרג אתה היית שם ראשון", משחזר אייל, בנו של ג'ימי על קברו של יהב. "רצת אליו וראית את הזוועה בעיניך, וצרבת אותה בנפשך. רצת חזרה הביתה וביקשת להביא לו שמיכה".
השבוע בפעם הראשונה שי-לי מגיעה לשפיים, למלון שבו נמצאים שורדי קיבוץ כפר עזה. יהב הוא בן הקיבוץ, אבל שי-לי מהר מאוד הפכה להיות אחת מהם. בשפיים היא מתחבקת בוכה עם ג'סיקה ודפנה, היא והן שלוש מתוך 11 אלמנות חדשות של הקיבוץ.
"את רוצה גם? תראי עושים לאלמנות", היא אומרת ובוכה על התליון שלה. "זה הגיע כבר לאיזה חמישים אלמנות. כל אחד איבד לפחות כמה חברים קרובים, אם לא קרבה ראשונה, אחים, בעלים, ילדים. עזבי שיש אנשים שאיבדו כמה. ואז החוויה שלי לפגוש אותם היא כל כך עצובה, כל כך עצובה, שאתה לא יכול להכיל את הכול, אתה מוצף", אומרת שי-לי.
המאבק על זרעו של יהב
למרות שהיא ידעה שזה כמעט חסר סיכוי, היה איזה ספק שאולי יהב נחטף. רק אחרי שבוע וחצי היא קיבלה את ההודעה הרשמית, בתוך כדי ריאיון לתקשורת הזרה.
"או שהוא פצוע איפשהו או שהוא חטוף אז כל דקה חשובה", אמרה לכתב באנגלית כשקיבלה את ההודעה ופרצה בבכי קורע לב מול המצלמה. ובתוך הימים השחורים, התהומות של העצב, היא עומדת מחוץ למחנה שורה ונלחמת כדי שישאבו מיהב זרע. אבל זה כבר מאוחר מדי.
"כשנכנס אליי איתי, הרופא המתוק הזה מאסף הרופא", היא משחזרת ובוכה. "הוא התיישב ואמר לי: 'שי-לי, אני רוצה להגיד לך שעשית מה שיכולת'. הלך לי בראש שהוא אמר את זה: 'עשית מה שיכולת'. לא זכיתי, עשיתי מה שיכולתי. אני אומרת, אולי הוא שמר עליי, של 'רגע, מאמי, תתמודדי, לגדל ילדה לבד, אחרי שאת רגילה ל-50-50 הזה, 'לגדל ילדה לבד, פרנסה'. אנחנו מתחילים מאפס עכשיו. אין לנו בתים, אין לנו לאיפה לחזור, אז עובר לי בראש שאולי גם שמר עליי אלוהים והוא... למרות שאני כועסת על אלוהים, אז נראה לי זה הוא".
האונס שעברה השתיק את הקול היפה שלה
יהב קנה לשי-לי במתנה פסנתר. הוא חשב שככה היא אולי תחזור לשיר. מאז השיר "אצלנו בגן" שי-לי לא שרה. האונס שעברה השתיק את הקול היפה שלה. רק פעם אחת היא הסכימה לנסות שוב. בסצנה האחרונה בסרט האחרון של יהב ושי-לי, "הגדת קיבוץ" שמו.
יהב התעקש לסיים את הצילומים מהר-מהר לפני ששי-לי תלד. השחקנים הם כולם חברי קיבוץ. שי-לי ויהב במשך חודש וחצי פעמיים בשבוע לימדו אותם משחק. אולי בעוד כמה חודשים שי-לי תיכנס לחדר העריכה ולאט-לאט תחבר את הקטעים, תסיים את הסרט שהבמאי שלו נרצח יחד עם חלק מהשחקנים, וגם הלוקיישן נחרב כולו.
"הקול שלי... הקול שלי מת איפשהו שם עם האונס", אמרה על קברו של יהב. "אז אני לא יכולה לשיר לך היום, למרות שאני יודעת שזה מה שאתה היית רוצה, אבל המוזיקה מתה בתוכי. אבל אני רוצה לקונן לך היום", היא אומרת ושרה בוכה:
"אימא
אימא
אימא, אימא
אימא, אימא, אימא, אימא
אימא, אימא
אימא, אימא".