בימים הסוערים שעוברים על המדינה, ייתכן שכל מה שצריך זו שיחה עם חנה לסלאו, הגברת הראשונה של ההומור הישראלי, שתכניס בנו מעט אופטימיות. כמו רבים, גם היא מודאגת מהכיוון שאליו דוהרת הממשלה, אך משתפת בריאיון ל-N12 ב"אני מאמינה" שלה. שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-70, מספרת לסלאו על התפקיד שקיבלה בתיאטרון, לו חיכתה שנים, לצד אלה שעליהם תעדיף לוותר - ואיך למרות הכול היא ממשיכה להיות אופטימיסטית חסרת תקנה.
לסלאו, שתכף סוגרת 50 שנה על הבמות והמסכים, ממשיכה לשלב בין עולמות הילדים והמבוגרים ולא מתכוונת לפספס אף קהל. "אתה יודע, אני קרובה לילדה שבי", היא אומרת. "את כל הקריירה שלי התחלתי בזמנו ב'קישקשתא' בטלוויזיה החינוכית. עוד לפני נירה רבינוביץ', אני הייתי האמא הביולוגית של קישקשתא בשנות ה-70".
בשבוע שעבר עלתה העונה השלישית של סדרת הילדים "שקשוקה" המשודרת בכאן חינוכית ומבוססת על סדרת ספרי "שקשוקה" ו"אני מייקי" שכתבה גליה עוז. במרכזה עומדת יולי, ולצידה חבורת ילדים הלומדים יחד וחווים מצבים חברתיים ומשפחתיים שונים, בעוד העונה החדשה מתמקדת בציר שבין זרות לשייכות והתאהבות להתבגרות. חנה משחקת את תכלת, שלכאורה משמשת כמנהלת בית הספר הסמכותית אך יש בה צדדים משונים ולא נורמטיביים - כמו חיבה למצגות עם חתולים.
מה הכוח של הסדרה בעיני חנה? "היא זוכה להצלחה משום שהיא מתעסקת בבעיות שמתרחשות בכיתות ובבתי הספר, בחברת האנשים הצעירים ובחברה שעכשיו הם גדלים לתוכה. מתייחסים למשל לנושא של דיאטות ושיימינג, קבלת האחר וגזענות, והעלילה נוגעת בכל הסוגיות האלה בהומור מסוים ולא מבחינה דידקטית. מה גם שאבנר ברנהיימר, יחד עם אסיה לבטוב, תסרט את הספרים של גליה בצורה מופלאה. אני מאלתרת הרבה בתפקיד שלי בסדרה. הבמאי אביעד קידר אישר לי. ככה גם היה בימי 'השיר שלנו', אני תמיד מביאה את חנה עם תוספות משלי".
על האינטראקציה עם הקולגות שצעירות ממנה בעשרות שנים מבהירה לסלאו כי אומנם היא ידועה כטיפוס חביב ונחמד אך באותה נשימה שומרת על מקצועיות: "בסדרה יש ילדים שחקנים רבים, וזה יכול להיות בלגן גדול. אבל הם נהדרים. אנחנו גדלים איתם, בסדרה הם עולים מכיתה ה' לכיתה ו', שזו תחילת גיל ההתבגרות והאהבות הראשונות. כל הקאסט נפלא, עדי חבשוש משחקת את אילנה המחנכת ואני לא מפסיקה לסנג'ר אותה בסדרה. אמיר שורוש הוא המורה לספורט, ומיה דגן ועמי סמולרצ'יק שיחקו בעונות הקודמות את ההורים של יולי, גיבורת הספרים. גם רעות אלוש, אחותו של אביב אלוש, משחקת יוצא מן הכלל. ממש טובי השחקנים".
ילדים מבקשים ממך סלפי?
"בטח, איזו שאלה. במקביל ל'שקשוקה', הסדרה 'נבסו' שהשתתפתי בה עלתה לא מזמן לנטפליקס, וגם 'מי שמע על חווה ונאווה' שודרה לאחרונה. גם מופע הסטנד-אפ שלי רץ חזק בכל הארץ, וזה כבר שלושה דורות שאני מופיעה מול קהל חוצה גילים. אני הולכת ברחוב ולפעמים זה מצחיק שקודם הילדים מבקשים תמונה ואחר כך ההורים".
בראי השנים יש פרויקטים שאת נהנית מהם יותר?
"לא, אני נהנית מהכול. אני משחקת עכשיו את לביבה במחזה 'מלאכת החיים' של חנוך לוין שעולה בתיאטרון הבימה. זה תפקיד שחיכיתי לו שנים כדי להיות בגיל הנכון. אם יש תפקיד שאני לא אוהבת, אני לא עושה וזה לא ברור מאליו. גם בגיל 70, כשאני מחוזרת ומבוקשת, אני מרשה לעצמי לבחור".
מה הציעו לך למשל שלא הסכמת?
"הציעו לי שעשועון כלשהו בלייט נייט אבל הרגשתי שזה לא נותן את כישרוני. זה לא רק הכסף והמסך, זה פשוט לא התאים לי ולא התחברתי למסגרת. אני כבר 50 שנה על הבמות. לא הייתי מצליחה לרוץ למרחקים ארוכים אם הבחירות שלי היו לא נכונות. חלק מכישרון זה גם לבחור ולדעת מתי להגיד לא, במיוחד כשאתה מגיע לעמדה מסוימת. זו אסטרטגיה. אני מתקרבת לגיל השלישי והייתי רוצה להזדקן בתיאטרון. להזדקן נשמע נורא אבל בגיל הזה יש תפקידים נפלאים, מרתקים ומשמעותיים לנשים בתיאטרון. תראה את ליא קניג, גילה אלמגור או זהרירה חריפאי".
בשבועות האחרונים נשמעים קולות מתוך עולם התרבות ומחוצה לו, הקוראים לאומנים להביע דעה נחרצת בעניין המהפכה המשפטית והמשבר החוקתי שעלול לפקוד את ישראל. לסלאו מגדירה זאת "תסריט מהגיהינום": "המצב חמור ועגום. אני מקווה שיגיעו להידברות. זו לא רק המהפכה המשפטית הרי, גם יש ניסיונות לסגור את התאגיד. האיום קיים, ואולי נצטרך לגדל פאות בעתיד. ב'שקשוקה' למשל יש זוג הורים גברים, והיו גורמים שניסו להפעיל לחץ ולחלק הוראות כדי 'להרגיע את הייצוג הזה' על המסך. אין ספק שזה מתחיל לחלחל".
חנה הייתה שמחה להשתתף בהפגנות הענק המתקיימות מדי מוצאי שבת, אך האגורפוביה - פחד ממקומות הומי אדם - מונעת ממנה. "אני ברוחי כולי במחאה ויחד עם המפגינים, ובהחלט מקווה שישתנה משהו כי הממשלה דוהרת קדימה. אולי יקרה לנו נס, תמיד קורים ניסים לעם ישראל. אני אדם אופטימי, למרות שזה חוצה אותנו".
איך את מצליחה לשמור על הומור ואופטימיות?
"אני בת לניצולי שואה, שניהם שרדו את אושוויץ עם מספרים על היד. משם יצא הומור ואופטימיות. בכלל, אני מרגישה שבאתי לעולם הזה כדי לשמוח ולשמח ומקווה שככה אמשיך. המקצוע שלנו הוא גם סוג של אסקפיזם. אנחנו עולים לבמה או מצטלמים לסדרה ולמעשה בורחים מהמציאות. למרות שהמציאות כל כך חזקה היום שכמעט אי אפשר לברוח".
השנה תחגגי יום הולדת 70. יעד מסוים שסימנת לעצמך להמשך?
"אני רוצה לכתוב קומדיה טובה לקולנוע. אני לא חושבת שעשיתי מספיק פרויקטים מעניינים בתחום הזה. אני יוזמת ומעורבת ולא מחכה שזה יפול עליי מהשמיים. באופן כללי, אני לא מרגישה שיש לי גיל ואני לא מסמנת יעד מסוים. אני שמחה וחיה כאן ועכשיו, אחרת האופציה השנייה היא להתבגר ולמות".
אם לא יעד, לחנה יש תקווה אחת: "יש לי בקשה מאלוהים לסיים את חיי בריאה. זה נשמע בנאלי וקלישאתי, אבל אני רוצה להמשיך להיות על הבמות ולהצחיק. אנשים עוצרים אותי בדרך ואומרים 'תודה לך על כל השנים ועל השמחה שהבאת'. לא אכפת לי למות על הבמה, אני מרגישה שהסיבוב הזה שלי בעולם עושה לי טוב ואני מודה עליו בכל יום".