קשה לדמיין מזג אוויר טוב יותר משלג יורד להימצא בו בתוך אולם קולנוע. זה מה שקרה בשבוע האחרון בפסטיבל הקולנוע "לילות שחורים" בטאלין - יותר מ-11 סרטים ישראליים חדשים הוצגו ומאות של צופים מרחבי העולם הצטופפו באולמות הקולנוע בבירתה המושלגת של אסטוניה לצפות בהם. הפסטיבל, שמיצב עצמו בשנים האחרונות כאחד מחמישה-עשר פסטיבלי הסרטים החשובים בעולם, ערך השנה פוקוס על קולנוע תוצרת ארצנו. התוצאה: חגיגה של קולנוע ישראלי ב-6 מעלות מתחת לאפס.
"האירוע הוא שיתוף פעולה מלא של קרן הקולנוע הישראלי וקרן יהושע רבינוביץ' לאומנויות יחד עם הפסטיבל הבין לאומי", מספרת ד"ר נועה רגב, מנכ"לית קרן הקולנוע הישראלי. הפסטיבל בטאלין אומנם פחות מוכר ממקביליו שבקאן או בברלין, אבל עומד באותה שורה יחד איתם מבחינת מעמדו. אז איך קרה שיתוף הפעולה הזה? "לתעשיית הקולנוע הישראלית יחסים ארוכים עם אנשי טאלין. הפסטיבל מקדיש פוקוס לקולנוע בולט ומסקרן של מדינות נבחרות והפעם נבחרה ישראל. אין ספק שהקולנוע הישראלי ראוי לזה". 
את הפסטיבל פתח הסרט "השכן שלי אדולף" של לאון פרודובסקי, בתחרות הרשמית השתתף הסרט "ברווזים - אגדה אורבנית" של שחר רוזן, בקטגוריית סרטי הביכורים מתחרים לצד סרטים מרחבי העולם "פילגש" שביימה מעין ריף ו"עקרה" של הרב מרדכי ורדי. גם הסרטים "במיטה" של ניצן גלעדי, "בתולים" של מאור זגורי, "ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק השתתפו ואת הפסטיבל ינעל "קריוקי" שביים משה רוזנטל.
המשלחת הישראלית שהגיעה לחגיגה הקפואה כללה את רגב, יואב אברמוביץ', מנכ"ל משותף של קרן רבינוביץ', יאיר נבו, ראש מחלקת קולנוע במשרד החוץ, יוצרי הסרטים המשתתפים וגם שר התרבות חילי טרופר, שזו נסיעתו האחרונה מעבר לים בתפקיד. מדובר באקורד סיום לכהונתו של השר, שנחשב בעיניי רבים בתעשייה המקומית לאחת הדמויות התומכות והחיוביות שליוו אותה בין היתר גם במשבר הקורונה. 
בשני הערבים שבהם נכחנו בפסטיבל והתמזל מזלנו לצפות הן בסרטים והן בקהל הבלטי שפוקד את האולמות, ניכר היה שסקרנות אפפה את החושך. קשה לצפות כיצד יגיב קהל שאינו דובר את השפה ולא מכיר את המנהגים, את הבדיחות ואת התרבות הישראלית באופן כללי. אך נדמה, מהסתכלות מן הצד, שהאסטונים, הלטביים, האמריקאים והפינים הצליחו להתחבר.
במאי "בתולים", מאור זגורי סיפר לפני הקרנת סרטו: "זה בעצם הפסטיבל הראשון שאני בכלל נמצא בו. עד כה נגעתי באומנות שלא בהכרח מגיעה לפסטיבלים כמו סדרות ותיאטרון". לצד מזג האוויר הדומיננטי הוא אומר: "כיף ומרגש כאן. יש שלוש הקרנות לסרט ושלושתן סולד אאוט לחלוטין. סיפרתי למנהלת הפסטיבל שזה הסרט הראשון שלי. היא מאוד הופתעה ואמרה שזה נראה של מישהו מיומן. זה מרגש לשמוע את זה כאן, בחו"ל. במקביל בארץ הסרט עלה לאחרונה ואנחנו בהתרגשות שיא". סרטו של זגורי זכה בפרס חבר השופטים הצעיר לסרט באורך מלא. 
כמי שעושה את טבילת האש שלו בעולם הקולנוע הישראלי זה עתה, זגורי לא חש צורך להתלונן או לבכות על כך שלא מדובר בתחום קל מבחינה כלכלית. "קשה לעשות סרט נקודה", הוא אומר. "זה לא משנה איפה אתה נמצא - זה קשה. אני לא מאלה שיתבכיינו ויגידו 'אין תקציב'. זאת עובדה שאין תקציב בשום תחום, הארץ שלנו קטנה ומוגבלת. מה שאפשר וצריך לעשות כשאין תקציב זה להיות יצירתי. יצירתיות היא החלק המכריע. כשיש לך הכל, כמו בסרטים הוליוודיים עם תקציב של 300 מיליון דולר - אין לך את הצורך הזה. אני חושב שדווקא המקום הזה של החוסר - בא לטובתנו".
דאנה איבגי ואניה בוקשטיין, שמככבות בסרט "פילגש", מזדהות עם תחושותיו. "בכל פעם שסרט מגיע לקולנוע, בטח ובטח במדינה שלנו, זה מרגיש כמו נס קטן", מודה בוקשטיין. "זה לא מובן מאליו. אני חושבת שהציבור לא מבין באמת מה זה אומר, כמה השקעה, כמה כלכלה, כמה תלאות". איבגי מצטרפת ואומרת: "יש כל כך הרבה כישרון והשראה, המון על מה לדבר וכשאת מסתובבת בפסטיבלים ומספרת שצילמת סרט ב-12 יום, הם לא מצליחים להבין איך".
זו הייתה שנה בסימן התאוששות בקרב הקולנוע המקומי. אחרי שבמשך שנתיים האולמות היו סגורים לסירוגין בגלל המגפה, הפקות נעצרו, תקציבים נשכחו - 2022 שתכף נסכם תיזכר כשנת פריחה. כעת נותר לקוות שהממשלה הנכנסת והשר החדש ישכילו להגביר את התמיכה בענף הקולנוע ובתרבות בכלל, ושהקהל ישכיל גם הוא - לזנוח לעיתים את הסטרימינג ולהגיע להשתתף בחגיגה.