נעמי רביע מעולם לא חשבה שתמצא את עצמה בסיטואציה כזו, שבה ביקור שגרתי בסופר הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. היא מצליחה בקושי לקרוא את הרשימה שהכינה לעצמה בטלפון: "אפשר את זה ביותר קטן? הייתי צריכה לבוא עם משקפי קריאה", היא אומרת כשהיא מנווטת לאט בין המדפים ומתקשה מאוד לזהות את המוצרים. ובמשך כל הזמן היא צריכה לנסות ולהשתלט על הכלב הירו, שבמקום לעזור לה להתנייד הוא בינתיים יותר מפריע: "חבוב, אתה אמור לעזור לי, אני לא אמורה לכוון אותך", היא מעירה לו.
"הכול נראה אותו דבר, זה מבלבל אותי. אפשר לנצל את העובדה שיש פה צוות צילום שיגיד לי איפה זה?", היא שואלת. "יואו, אני שונאת את זה. בפעם הבאה קניות אונליין. לפני חצי שנה ללכת לסופר - זה טיק טק, בקטנה, הולכת ואוספת מה שצריך ויוצאת. עכשיו נורא קשה לי להיות פה". 10 דקות אחרי שהתחילה בקניות, הפעולה הכל כך יום-יומית הזו הופכת אצלה לכאב ראש עוצמתי: "יואו זה כואב לי. המאמץ בעיניים... בגלל שכל השקיות נראות אותו דבר, אני צריכה ממש ממש להתאמץ כדי לראות. זה המון מאמץ לעיניים".
"כאילו מישהו כיבה לי את האור"
עד חודש מאי השנה החיים שלה התנהלו במסלול מהיר. היא בת 46, נשואה לאנתוני, אימא לארבעה ילדים ואצנית חובבת שמאחוריה כבר שישה חצאי מרתון. גם אם השם של נעמי רביע רק מצלצל לכם מוכר, את הקול שלה סביר שאתם מזהים.
אחרי התיכון התגייסה לגלי צה"ל ומאז היא שם: בעשור האחרון היא "קולה של אימא" ובת זוגו הרדיופונית של אביב לביא בתוכנית "יהיה בסדר". בזמנה הפנוי היא הקול שמאחורי מערכת זימון התורים בקופות החולים, וב-8 השנים האחרונות היא גם הקריינית שמלווה את טקס המשואות ביום העצמאות. מדי שנה היא מתייצבת בהר הרצל לשבוע אינטנסיבי של חזרות, שבסופו רגע השיא בשמונה בערב: "ולתפארת מדינת ישראל". אלא שהשנה, במקום נפילת המתח שהיא רגילה לה ביום שאחרי, היא מתעוררת עם כאב ראש חריג.
"מתחיל כאב ראש בבוקר - 'טוב, קחי שני אקמול, תמשיכי'. לא עובר, ממשיך", היא נזכרת, "לוקחת אופטלגין, לא עובר. ואני שמה לב שזה כאב ראש לא טיפוסי, והוא לא עובר. באמצע הלילה מתעוררת לכמה שניות, מסתכלת מסביב ואני לא רואה טוב - 'טוב, אני ישנה, חושך, עוד לא פתחתי עיניים, הכול בסדר'".
"אני קמה בבוקר - אותו דבר. אני מסתכלת במראה ואני רואה חצי פנים, הכול חצי, ומה שנשאר בצד ימין חשוך, כאילו מישהו כיבה לי את האור. ויש אור, אני יודעת מה התאורה של החדר, משפשפת עיניים פעם ועוד פעם - 'אוקיי, משהו לא בסדר. אנתוני, קח אותי רגע למרפאה'. נכנסתי לרופא - 'תסתכלי ותגידי לי מה כתוב על הלוח'. 'איזה לוח, דוקטור?', עניתי - והוא אמר 'לכי למיון'".
"זה פיוז שאי אפשר להחליף"
במיון שולחים אותה לסריקת CT ואז לעוד אחת, אחר כך מפנים אותה גם לבדיקת MRI, והן כולן הובילו לאותה אבחנה - קברנומה. גוש מולד של כלי דם במוח שהסתבכו בתוך עצמם. "אצלי זה מוקם בתעלת עצב הראייה הימני בואך הפיצול, לכן זה השפיע על שדה הראייה הכללי של שתי העיניים. איתרע מזלי וזה דימם, וזה הספיק כדי לשרוף את כל העצב".
וזה בעצם מה שגרם לך לאובדן הראיה?
"כן. דם זה מים, עצב זה חשמל. כשמים פוגשים חשמל נשרף הפיוז, וזה פיוז שאי אפשר להחליף".
בשלב הזה מציבים בפניה שתי אפשרויות - להישאר במעקב ולקחת את הסיכון לדימום נוסף ולאיבוד מוחלט של הראייה, או ניתוח שאמור לנקז את הדימום אבל כרוך גם הוא בסיכון לאבד לחלוטין את עין ימין
כשאת שומעת שאלו האופציות שלך, מה עובר לך בראש?
"אני מתפרקת טוטלית. בנסיעה חזרה הביתה מהנוירוכירורג האוטו שלי היה כמו בית משוגעים - בכי וצחוק , ממש טרפת. טרנסים בפול ווליום כי אני צריכה משהו יותר כועס ממני באותו רגע, זה כל קשת הרגשות ביחד. 40 דקות של פניקה, ממש פניקה. שחררתי, הוצאתי את זה מהמערכת, אוקיי, עכשיו יושבים ומה עושים? נתנו לי שתי ברירות מגעילות במיוחד. בסופו של דבר אמרתי שאני לא בן אדם שיכול לשבת בחוסר מעש. בין לחדול ללפעול, אני תמיד אבחר בלפעול".
"אני צריכה להוכיח לעצמי שניצחתי את זה"
הניתוח, מתברר, היה החלק הקל יחסית. הרופאים הצליחו להוציא את הגידול, לנקז את הדימום ולהציל את העין - אבל לא את הראייה. "יום למוחרת כשאני פותחת את העיניים וקולטת שאני לא באמת רואה אבל אני כן מזיזה את הידיים - כלומר הגוף זז, המוח עובד - הגעתי לשתי תובנות: אני אביא כלב כדי שאני לא אסתמך כל הזמן על אנשים וללכת צמודה אליהם, והשני - אני ארוץ מרתון"
עד היום לא רצית לעשות מרתון, פתאום עכשיו כשאת לא רואה?
"כן, עכשיו דווקא, אני צריכה להוכיח לעצמי שלא רק שחזרתי אלא הוספתי, שיפרתי, עליתי ביג טיים, ניצחתי את זה"
אבל עוד לפני החזרה לריצה, היא הייתה צריכה למצוא דרך ללכת ברגל בלי להיתקל במכשולים. לקות הראייה שלה לא מספיק חמורה כדי שתהיה זכאית לכלב נחייה שמסובסד על ידי המדינה, מצד שני היא לא רואה מספיק כדי שתוכל להתנייד בביטחון, וכלב נחייה פרטי יכול לעלות עד 150 אלף שקלים. עם קצת עזרה מידידים היא הגיעה לעמותת "ידיים מנחות לעיוור" שמכשירה כלבי נחייה, כדי לפגוש את הכלב שאמור ללוות אותה בתקופה הקרובה. לפני הנסיעה בחזרה יחד, נעמי צריכה ללמוד איך לגייס את הירו לעזור לה: את הכלב מחזיקים בצד שמאל כדי להשאיר את יד ימין פנויה, והיא מצהירה: "אני בכלל לא אראה אותו".
אבל הירו הוא לא באמת כלב נחייה. הוא התחיל מסלול אילוף שאמור להכשיר אותו ללוות עיוורים, אבל גילה יותר מדי עצמאות ו"נשר". יוני, מנהל האילוף, מסביר: "הוא קשוח מדי לשמש מדי ככלב נחייה. הוא כלב עם יוזמות מאוד גבוהות, ובדרך כלל ליוזמות גבוהות צריך שליטה גבוהה. הוא עירני לכל דבר, מחפש כל דבר, הכול מעניין אותו".
"הרגליים שלי נלקחו, אבל לא רק הן"
עבור נעמי, הירו הוא ברירת מחדל והאתגר הגדול הוא להכשיר את "פרח הטיס" שנשר ככלב טיפול וגם כבן לווייה. "מבחינתי לכלב הזה יש דוקטורט כפול - לשמור לי על השמאל ופילוסופיה רגשית וטיפולית באופן גורף לילדים על הרצף מבין 4 ילדים יש לי שניים שמאובחנים על הרצף, ילדים עם צרכים מיוחדים לכל דבר ועניין. עד לפי חודשיים וחצי השבוע שלי היה מורכב מהסעות - טיפולים, פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת לילדה שבכלל לא על הרצף - כל הזמן הלו"ז היה בנוי סביב הסעות, טיפולים, סידורים, קביעות - לוגיסטיקה. טאק, פתאום זה נגמר".
"הרגליים שלי נלקחו, אבל לא רק הן - התפקוד ההורי שלי צומצם משמעותית", היא מתוודה, "כי אני בעצם הייתי אמצעי הקשר בין הילדים לבין גורמי הטיפול. אז עכשיו הילד לא נוסע לפסיכולוגית, והילד השני לא נוסע לריפוי בעיסוק ולדברים אחרים - והירו הוא הפסיכולוגית/מרפאה בעיסוק... שים לו גואש על הכפות והוא מטפלת באומנות. הוא מולטי טאסקר, שמעת? אתה מולטי טאסקר"
אבל אם הכלב הזה בעצם נפסל במסלול לכלבי נחייה, הוא יכול לשמש בכלל ככלב נחייה?
"מספיק שהוא עומד והולך שם, והוא בעצם משמש 'באפר' (חיץ) בגופו לדבר שניתקע בו. למשל הילד שלי הלך איתי כדי להביא את הקטנה מהצהרון. מספיק שהוא יתרחק חצי מטר ממני וישכח להזהיר אותי שיש עמוד - בום".
"ליטרלי לא רואה אף אחד ממטר"
שלושה חודשים אחרי הניתוח, נעמי חזרה לאימוני קבוצת הריצה שלה, וגם את זה היא הייתה צריכה לעשות בזהירות: "אני הולכת להתנגש במישהו בדוק. אני רוצה שכולם ירוצו קדימה ואני ארוץ בסוף". זה לא רק הקושי הפיזי לחזור לכושר ולהתמודד עם לקות הראייה שהיא צריכה להתגבר עליו: "תמיד הייתי סולואיסטית בקטע אנטי-סוציאלי - לשים את האוזניות בפול ווליום, לרוץ ולא לראות אף אחד ממטר. עכשיו ליטרלי לא רואה אף אחד ממטר ואין שום סיכוי בעולם לרוץ לבד. חייבת שומר ראש"
למה בעצם?
"מבחינתי סילבי שלצידי לא פה, אני לא רואה אותה. אני שומעת את הצעדים שלה ויודעת שהיא פה, אבל בלעדיה אני לא יכולה לרוץ כי אני איתקע בשדרת העצים הזו שאני מכירה כבר שנים אבל גם אותה אני לא רואה. בלעדיהם לא הייתי חוזרת"
למה לא לוותר על הריצה?
"אין דבר כזה לוותר על הריצה. אני ADHD עם H ענק ושום כדור לא עובד, זה הכדור שעובד"
ועכשיו אחרי הניתוח ואיבוד הראייה והקושי שכרוך בזה, לא חשבת לוותר?
"בחיים אני לא אוותר, בחיים לא"
"חזרתי לחיים. עכשיו אני נושמת"
גם לעבודה ברדיו היא חזרה: "התרגשות שיא, שלושה חודשים ויום אבל מי סופר? אני. שלושה חודשים ישבתי בבית בהמון חוסר ודאות והמון שעמום והמון חוסר תכלית וזו משאת נפשי הכי גדולה - לחזור". בחדר המערכת של "יהיה בסדר" כבר חיכו לה ליינאפ עמוס, אנשי צוות התוכנית והמגיש-שותף אביב לביא, שעד עכשיו בעיקר ליוו אותה מרחוק.
"היא אמרה לי לא מזמן, קצת לפני האירוע - 'תדע לך, בימים שאני לא בתוכנית אני קצת בדיכאון'", נזכר לביא. "שאלתי אותה למה והיא ענתה 'כי אז אני עם כל הבעיות שלי בבית עם עצמי והעניינים שאני צריכה להתמודד איתם, וכשאני בתוכנית בעמדת העוזרת והפותרת - זה מעצים אותי, זה מחזק וממלא אותי'. אז עכשיו היא חוזרת לפה, לעמדה של זו שבאים אליה כדי שהיא תפתור לאחרים בעיות".
כשהיא בתוך האולפן, הצרות שלה באמת נשארות בחוץ. לפחות עד שיישמע אות הסיום היא פטורה מהתמודדות ובמובן מסוים, זה גם מה שייתן לה את הכוח להמשיך. "היה נפלא, חזרתי לחיים. עכשיו אני נושמת", היא מצהירה בסוף השידור. וגם על עצמה היא גילתה תובנה חדשה: "גיליתי שאני בן אדם אופטימי, אני לא ידעתי את זה קודם. גיליתי שאפשר להתמודד עם כל מה שנופל עליך וזה מה שאני רוצה שאנשים ייראו - שאפשר להמשיך הלאה מכל דבר".
תחקיר: עמית קמינסקי
"עיניים מנחות לעיוור", עמותה שלא למטרת רווח, אחראית למרכז ההדרכה שבו מאמנים ומאלפים כלבי נחייה. כדי שיוכלו להמשיך בפעילות, בעמותה ישמחו לתרומות בכל סכום.
לתרומה ל"עיניים מנחות לעיוור"
עיניים מנחות לעיוור
בנק הפועלים 12
סניף קריית שמונה 718
חש' מס' 574060
או בתרומה בטלפון
04-6980218