יש לא מעט דברים שאפשר לקרוא להם קאלט ישראלי, אבל הסרט "הלהקה", המספר את סיפורה רווי היצרים של להקה צבאית הוא הרבה יותר מזה. הסרט, שקיבץ אליו את גדולי שחקני ישראל בשנות ה-70 סיפר את סיפורן של הלהקות הצבאיות והשתתפו בו ששי קשת, גילת אנקורי, דפנה ארמוני, טוביה צפיר, גידי גוב, מאיר סוויסה, גלי עטרי ועוד רבים וגדולים. הסרט המיתולוגי ושחקניו הם לגמרי אבן פינה בתרבות הישראלית ועובדה שהם לא מפסיקים לדבר אלינו גם 40 שנה אחרי - והפעם במחזמר חדש שעולה על הבמות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ניצלנו את המחזמר, שמבוסס על הסרט שביים אבי נשר ויצא לאקרנים ב-1978 ומגיע כעת לבמה בגרסה חדשה של התיאטרון הארצי של סמי לוי ובבימויו של צדי צרפתי, כדי להפגיש בין הכוכבים הבלתי נשכחים של אז עם השחקנים והיוצרים של ההצגה העכשווית.
"אני נראית יותר טוב מבסרט"
"בכל פעם שיש משהו שקשור ללהקה, שנינו מתייצבים", אומרת גילת אנקורי ששמחה להצטלם עם ששי קשת. "זה מטורף שאת נראית אותו דבר כמו בסרט", אומרות לה השחקניות על הסט של המחזמר. "ממש", עונה להם אנקורי בביטול, "אני נראית הרבה יותר טוב".
ירדן מרחבי מגלמת את שרי, הדמות של אנקורי בסרט. כשהיא נשאלת איך הגיבה כשהתברר לה שזה התפקיד שתגלם היא אומרת "זאת מחמאה גדולה בשבילי, זאת דמות שהיא רחוקה ממני שנות אור".
"זאת הפעם הראשונה שאמרתי אקשן בקול רם והתביישתי. כי אקשן זה דבר שהיצ'קוק או פליני אומר, ואני מרמת גן, ואני בן 24"
אבי נשר, במאי הסרט "הלהקה"
ששי קשת (דניאל בסרט) נפגש עם במאי המחזמר צדי צרפתי והשחקן שמגלם את דמותו - עדי אלון.
זה דניאל אחר מהדניאל של ששי.
עדי: "נכון עשו שינויים".
ששי: "יש לו זקן!".
עדי: "יש לך עניין עם זקן".
ששי: "כל השחקנים היום עם זקן".
עדי: "יש לך עניין עם זקן".
צדי: "לא, גם הבן שלי עם זקן. אני לא מבין אותם. זה די מכוער".
"ילד יפה – עם זקן ובלי זקן", אומר ששי וכולם צוחקים.
"לא אחת שצריך לקחת לה את הסולו"
סמדר ברנר שגילמה את יפצ'וק היפה פוגשת את השחקנית שמגלמת אותה היום, לירון ויגדור.
סמדר: "את נראית כמו ג'וליה רוברטס, אמרו לך את זה?".
לירון: "לא".
סמדר: "יפהפייה. תראי אותה עם החיוך ועם התלתלים, זאת לא אחת שצריך לקחת לה את הסולו, אני מצטערת", היא צוחקת.
דפנה ארמוני פוגשת את ענבל ביבי, השחקנית שמגלמת את נועה, הדמות הנוגעת ללב שגילמה היא בצעירותה.
ענבל: "לא ידעתי איך אני הולכת לעשות אותך צוחקת. אבל תהיי בטוחה שלקחתי מלא השראה מהמשחק שלך".
דפנה: "אני בטוחה שתעשי עבודה יוצאת מן הכלל".
איך בת דמותך, אפשר לקרוא לה ככה?
"נקרא לה בת דמותה", אומרת ארמוני והן צוחקות.
דפנה: "זה קצת אחר".
ענבל: "נכון".
דפנה: "ויותר מודרני. של היום".
ענבל: "קעקועים וכזה".
"כמו פצצת אטום"
לנעליו הגדולות של טוביה צפיר שגילם את פול אביב הבמאי נכנס דב נבון.
דב: "אנחנו טובים בזה".
טוביה: "מה בעדינות?".
דב: "כן".
טוביה: "אבל אני ספוג, אני סופג סופג סופג".
דב: "גם אני".
טוביה: "ואז אני...".
דב: "לא, אני לא מתפוצץ, למדתי לשלוט בזה".
טוביה: "כמו פצצת אטום".
דב: "לא, למדתי להגיד לפני, לפני הפיצוץ".
למכירה אוטובוס - יד ראשונה מלהקה
עוד כוכב של הסרט הוא האוטובוס של הלהקה בסרט. מצאנו אותו השבוע בבת חפר ויש מצב שתמורת סכום צנוע תוכלו להיות הבעלים החדש של אוטובוס יד ראשונה מלהקה.
דפנה ארמוני נכנסת לאוטובוס שבו צולמו כמה מהסצנות החזקות של הסרט. "וואו, איזה מרגש זה", היא אומרת. "היו לי מלא סצנות כאן. לכולנו. לכל החבר'ה בלהקה. הסצנה עם הבוץ זה היה פה", היא מצביעה. "היו עוד הרבה סצנות שאני הייתי פה והסתכלתי אחורה איך אורלי וששי שמה מאחורה. אני ישבתי קדימה, לא רציתי לראות מה קורה שם מאחורה".
"החלטתי למכור את האוטובוס", מספר יונה מוכתר, בעליו של האוטובוס ההיסטורי, "לאחד שיתחייב שהוא משאיר את הצביון שלו כמו שהוא והוא לא משנה אותו והוא משמר אותו".
במאי צעיר ואנונימי
על הכוכבים הרבים שהשתתפו בסרט ניצח בזמנו במאי אחד צעיר ואנונימי בשם אבי נשר. "היום הראשון של הצילומים, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה אני עמדתי לומר אקשן בקול רם", הוא מספר. "והתביישתי לומר אקשן, כי אקשן זה דבר שהיצ'קוק אומר או שברגמן או פליני, ואני מרמת גן, ואני בן 24 - מה פתאום אקשן?".
"אז אני אמרתי אקשן", הוא נזכר. "וגידי אמר לי 'מה?' ואני אמרתי אקשן", הוא צוחק, "וגידי אמר 'אני לא שומע, מה?'" ונשר צועק "אקשן אקשן", בדיוק כמו אז, וצוחק.
"הסיפור היפה והמעניין שלא סופר עדיין זה שמי שהיה צריך לשחק את התפקיד של אביב זה אורי זוהר", מספר טוביה צפיר.
צדי: "וואו".
טוביה: "כן, ידעתי שצדי יופתע".
טוביה: "זוהר כבר היה עם כיפה והוא בא ואמר לאבי נשר, 'אני לא יכול הרבי שלי לא מרשה לי אבל הבטחתי לך, אז תחשוב על איזה תפקיד אפיזודי בסרט ואני אהיה בסרט'".
"זוהר כבר היה עם כיפה והוא בא ואמר לאבי נשר, 'אני לא יכול הרבי שלי לא מרשה לי אבל הבטחתי לך, אז תחשוב על איזה תפקיד אפיזודי בסרט ואני אהיה בסרט'
טוביה צפיר
יצרים ומלחמות אגו
הסרט עטור הכוכבים, שבעצמם היו יוצאי סיירות הלהקות, נתן הצצה אל עולמן הפנימי של הלהקות הצבאיות שהיו נכס צאן ברזל ישראלי – עולם שהיה רווי ביצרים ובמלחמות אגו, בעיקר. כל אלה נעטפו בשירים מתקתקים שהיוו כסת"ח לבריונות שאפיינה את חברי הלהקה.
התפקיד שלך לא היה כזה במאי רע? זאת אומרת לעומת איך שהם מתנהגים אחד אל השני.
טוביה: "לא סתם אני חטפתי שם לבן".
נכון, חטפת לבן, אבל הם לא מתנהגים יותר טוב האחד אל השני.
"כן, בלהקה שלי בכל אופן, זה הגיע למכות, ואני יודע שזאת לא הייתה הלהקה היחידה שזה קרה בה. אני יודע על סיפורים בלהקות אחרות. את הסיפורים האלה אבי נשר שמע ומזה הוא בנה את התסריט".
התכנים הבוטים הפריעו לשחקנים העכשוויים. "היו משפטים שאמרתי לצדי, אולי אני אגיד אחרי זה איזה משפו שמסייג את מה שאמרתי עכשיו", אומר עדי אלון שמשחק את דניאל. "זה לא נעים לי. מורגש שאנחנו לא באותם זמנים. יש משפטים שלא היו עוברים".
דב: "כן, אני מודה".
צדי: "זה יחסי לבעיות שהיו בלהקות בדרך כלל. בלהקות הייתה הרבה קינאה. לי היה חשוב באמת גם לגעת בבעיות של הנוער של היום. בעיות של גזענות, של הפרעות אכילה".
"בלהקה שלי זה הגיע למכות, ואני יודע שזאת לא הייתה הלהקה היחידה. את הסיפורים האלה אבי נשר שמע ומזה הוא בנה את התסריט"
טוביה צפיר
בהצגה שעולה בימים אלה בתיאטרון הארצי הסרט מקבל עדכון גרסה מהמחזאי אורן יעקבי. הוא אמנם משמר את אווירת ההווי והבידור, אבל גם שם מראה לישראל של היום, שעודנה מסוכסכת עם עצמה, אולי יותר מאי פעם.
אתה מזרחי או אשכנזי?
עדי: "מזרחי".
מזרחי.
ששי: "אני ששון, במקור אני ששון".
המזרחיות - זה נושא שניסו לא לגעת בו אז?
צדי: "בהצגה אנחנו נוגעים בזה".
לא סתם צדי הכניס את הסיפור הזה של אשכנזים ומזרחים. כשאתה קורא את התסריט אתה מבין שיש איזשהו מסר שאתה צריך להעביר על הדרך.
עדי: "כן ברור, יש גם את המונולוג בסוף שהוא יוצא נגד הבמאי פול אביב, שאומר שאנחנו צריכים להיות איזה דף חלק וצברים בלי עבר בשביל שהכול יעבוד – הדמות הזאת יוצאת בסוף נגד זה".
"אני מזרחי וזה אף פעם לא הפריע לי", הוא ממשיך. "אני גאה בזה, תשאלי את צדי. אני כל היום רץ ושר מוזיקה מזרחית ונהנה מזה – זה אני".
"אבל את מזרחית לוסי, זה גם מעצבן אותי", אומר צדי וצוחק.
עדי: "זה אני, ואז לא ניגנתי לך שופן?".
צדי: "זה בסדר, ניסית".
גילת: "שרי ומלי זה העימות העדתי בקטן בין אמריקאית פריבילגית וילדה משעריים, וראו את זה רק בניואנסים. למשל כשאני רצה לאוטובוס אני עם חולצה ג'ינס. מי לבש אז ג'ינס בשנות ה-60?".
כשאבי נשר נשאל מדוע נגע בזה אבל לא נתן לעניין העדתי מקום מרכזי הוא אומר: "באומנות כשאת יוצאת בקול גדול, את עושה אומנות פחות טובה. שריר קטן מתחת לעין שזז אומר כל כך הרבה, שאין צורך להגיד דברים במפורש. את יודעת בחוויה האישית שלי, חברי הטוב עלי אדמות הוא אדם שהוריו עירקים, שמו איציק סחייק. שותפי לעשיית סרטים הוא מרוקאי מדימונה, שמו משה אדרי, בחוויה שלי האישית יש מעט מאוד מתח עדתי. אני יודע שזה קיים, זאת חברת הגירה, בחברת הגירה תמיד יהיו מתחים. זאת חלק מהאנרגיה של חברה שממציאה שפה חדשה ותרבות חדשה, כאשר כולם באים ממקומות שונים ויש תחרות טבעית".
לא עובר את מבחן המי טו
נדמה שהמתח הכי גדול בצפייה בסרט היום הוא היחס לנשים. על אף העובדה שמי שגורמת למרד הגדול היא דמותה של מיקי שיוצאת נגד הבמאי המתעלל, השפה הבוטה ויחסי המרות בין המפקדים לחיילות לא היו עוברים היום את מבחן המי טו, אבל בימים ההם - זאת הייתה המציאות.
"אחד הקצינים אחרי איזה חזרה בלהקה הצבאית עצמה", נזכרת סמדר ברנר, "אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. היה לילה, ישנו באיזה בסיס ואני באה חיילת והוא בא מגולח עם אפטר שייב והוא מתחיל איתי. אני ילדה בת 18, הוא בן 35 או 40 מה אני אעשה איתו? ואת לא רוצה לתת לו סטירה ואת לא רוצה לפגוע בו ואת אישה – כאילו אסור לך להגיד כלום. אז בעדינות את אומרת לו 'לא עכשיו, אני צריכה ללכת, אני מאוד עייפה'. זה היה הנורמה. הקצינים התחילו עם החיילות".
"אחד הקצינים אחרי איזה חזרה בלהקה הצבאית התחיל איתי. אני ילדה בת 18, הוא בן 40 ואסור לך להגיד כלום. אז בעדינות את אומרת לו 'אני עייפה'. זה היה הנורמה"
סמדר ברנר
טוביה: "היו דברים קשים מאוד באותה תקופה כמה הטרדות. יש שחקנית ידועה ששיחקתי איתה עכשיו בהבימה בגילנו מהמחזור שלנו שהייתה בלהקת פיקוד מרכז...".
ששי: "הו להקת פיקוד מרכז".
צדי: "אני הייתי".
טוביה: "והיא מדברת על הטרדות גם של הבמאי".
גילת: "המפקדים של הבסיס ידעו. מגיעה להקה, יש שם את הבחורה הזאת, היא הייתה מתחבאת באוטובוס ולא יוצאת. אף אחד לא הגן על הבנות".
סמדר: "גם היה לחץ עלינו להיות רזות וחתיכות".
צדי: "זה גם אני עשיתי" (צוחק).
סמדר: "זה לא רק עכשיו. אני לא ראיתי איזה בן שאמרו לו אתה שמן מדי. למה לנו אמרו 'יש לך פולקעס, יש לך תחת'. כן, זה היה גם אז. אז בלענו".
"המפקדים של הבסיס ידעו. מגיעה להקה, יש שם את הבחורה הזאת, היא הייתה מתחבאת באוטובוס ולא יוצאת. אף אחד לא הגן על הבנות"
גילת אנקורי
שיר לשלום
לאבי נשר היה ברור שהוא לא עושה סרט פוליטי ובכל זאת לסיים את הסרט ב"שיר לשלום" זאת אמירה. זה היה השיר שרחבעם זאבי אסר על להקת הנח"ל לשיר כשהיה אלוף פיקוד מרכז. אז פחדו לדבר על שלום כדי שזה לא יוריד את מורל הלוחמים, היום לא מפחדים לדבר על שלום - פשוט לא מדברים עליו.
כשצוות שחקני המחזמר נשאל אם הם מבינים על איזה שלום הם שרים, כי היום במדינה שלום זאת מילה קצת גסה. הם עונים "זה פאסה" ו"זה עצוב".
שמתם לב שכשמתחילים לדבר על פוליטיקה נהיית דממה. פעם שחקנים לא הייתה להם בעיה לדבר על פוליטיקה.
"מה ההבדל ביני לבין איש מהרחוב? למה הדעה שלי חשובה? כי אני אומן?", שואל אחד השחקנים.
ככה אני רואה את זה - שאתה אומן והתפקיד שלך להעביר מסר.
"היום כל אחד לוקח את השיר הזה למקום אחר", אומר אחד השחקנים. "מה שבאמת אפרופו ישראליות, זה שהשיר הזה בסופו של דבר היה מוכתם בדם בכיס של רבין וזה גם כתם גדול שלנו כמדינה".
"סרט שנגמר ב'שיר לשלום' זה סרט שיש בו מרד כנגד הצבא ולו גם כלהקה צבאית", מחדד אבי נשר. "אין צורך שגם ינהלו בו דיון דיאלקטי על מצב השטחים. יש לי כזו אמונה ביכולתו של הקהל הישראלי להבין ולנהל דיאלוג עם אמת, עם אמת פנימית. כמובן שכולנו רוצים שלום – אבל מגדירים את זה בדרכים אחרות".
"סרט שנגמר ב'שיר לשלום' זה סרט שיש בו מרד כנגד הצבא ולו גם כלהקה צבאית. אין צורך שגם ינהלו בו דיון דיאלקטי על מצב השטחים"
אבי נשר
"אני גדלתי בבית שאבא שלי, כשהייתי ילד, היה אומר לי 'אתה צבא לא תעשה. כי יהיה שלום", אומר דב נבון וצוחק.
טוביה: "אתה בא מבית טוב".
דב: "כן, ככה אבא שלי האמין".
טוביה: "אופטימיות ותמימות".
דב: "אני לא יודע. אני באמת לא יודע לאן המקום הזה הולך, מצד שני אני כן מתפלל שזה יקרה".
אתם תשלחו את הילדים שלכם או את הנכדים שלכם לראות את הסרט או את ההצגה?
"אני שלחתי את הנכדה שלי לשחק בהצגה", אומר טוביה צפיר וכולם צוחקים.
"כן היא ישבה על הברכיים של מישהו מהשחקנים וראיתי אותו ככה המשקפיים קפצו לו", צוחק צדי.
"שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות" - לא הרבה יודעים שזה היה המשפט המקורי שכתב יעקב רוטבליט במילות השיר, אבל אחרי שגם זה עורר התנגדות, המילה ניצחונות החולפה במלחמות. "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". השאלה היחידה שנותרת לא פתורה היא האם גם הילדים שלנו בסוף יתמודדו עם ניצחון או עם הפסד המלחמות. בעצם עד שהם יגדלו, יהיה כאן שלום. אנשאללה.
ההצגה "הלהקה" עולה החודש על במות היכלי תרבות ובין התאריכים 25-23.5 תציג במשכן תל אביב.