"לפעמים כשאני באיזה שדה תעופה בשום מקום בשתיים בלילה מחכה לטיסה, אני אומר לעצמי – מה אתה רוצה מהחיים שלך? אחרי מה אתה עוד רודף?". לא מזמן מאיר אדוני חשב שנגמרה לו הקריירה, במיוחד כשנגיף אחד השבית את העולם – אבל עכשיו הוא חוזר לעבודה בכל הכוח, בטיסות הלוך ושוב, כשבישראל מחכים לו לא פחות משמונה ילדים, חלקם מפרק ב' בקיבוץ פסטורלי בגליל.
לפני כארבע שנים אדוני נפרד מאשתו ומאם ילדיו, ואת פרק ב' פתח בצפון הרחוק – שם הוא גר עם בת זוגו דניאל, שלושת ילדיהם המשותפים ובנה מנישואיה הראשונים. "אני מטורף על כל הילדים שלי אבל זה אחרת להגיע לזה בגיל יותר מאוחר. אני באמת במקום שאני מגיע אליהם כאבא במשרה מלאה, כשאני איתם", הוא מספר. את המעבר לגליל הוא מסביר ברצונו "להתרחק מהטירוף ולמצוא שפיות - נהייתי גלילי".
בשנה רגילה, כמה ימים בחודש יוצא לך בכלל להיות בארץ?
"יוצא לי בערך שבועיים-שבועיים, שבועיים בחו"ל ושבועיים בארץ. מתוך זה אני נמצא שלושה-ארבעה ימים בשבוע בתל אביב. תיקח בחשבון שאני מחלק את הזמן שלי גם עם הילדים שלי ממודיעין. נשאר איזה שבוע, אבל אתה יודע מה? זה השבוע הנכון. זה זמן מרוכז, מדויק, עם האישה והילדים – כל הילדים".
רצית שיהיו לך כל כך הרבה ילדים?
"רציתי כמות יפה של ילדים, לא דמיינתי שאגיע לזה. לא סגרנו את הגולל סופית. אמרנו כרגע סטופ כי באמת כרגע אנחנו בתקופה הזויה"
אז מספר תשע יחכה?
"אני מאמין שהוא יחכה", השיב אדוני בצחוק. "בוא נגיד שהמשפחות שלנו דרשו שניקח הפסקה"
איזה מחירים אתה משלם על אורח החיים שלך?
"יש לזה מחירים. יש לזה מחיר ענק. אני לא יודע להסביר לעצמי את הצורך הזה, אני פשוט יודע שיש משהו בוער שלא מפסיק לבעור והוא אין-סופי כנראה. אני מקווה שהילדים שלי יסלחו לי על זה שאבא שלהם גם הגשים את עצמו"
אדוני הוסיף בדמעות: "אני כל כך אוהב את הילדים שלי – כל אחד ואחת מהם. ברור לי שאני משלם מחיר ענק על החיים שלי, מכל הבחינות. אני מקווה וחושב שהם אוהבים את אבא שלהם כמו שהוא – הכי דפוק שיש, הכי יצרי שיש, הכי לא אבא במובן הקונבנציונלי"
"מה, זה נגמר? סיימתי את העשייה הקולינרית שלי?"
רגע לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, מאיר אדוני היה על גג העולם. חתום על תפריטים של שבע מסעדות – מניו יורק ועד ירושלים – ובמקביל פרזנטור מבוקש ומעורב בכמה יוזמות קולינריות. עד שהקורונה השביתה את העולם ובזו אחר זו כל המסעדות נסגרו.
"זו התחושה הכי נוראית שיש, אף אחד כבר לא צריך אותך. אתה לא רלוונטי", הוא הודה. "אז בסדר, אתה מאיר אדוני, אז היית מה שהיית ואתה כבר לא רלוונטי. אתה בסוג של פחדים עם עצמך – מה, זה נגמר? זה הסתיים? בגיל 48 סיימתי את העשייה הקולינרית שלי?"
כבר שנים שאדוני נחשב לאחד מבכירי השפים בישראל. הוא התחיל את הקריירה המקצועית שלו אחרי הצבא ומגיל 30 זוהה בעיקר עם מסעדה אחת – כתית. מסעדת שף יוקרתית, מטבח עילי, אוכל מהסוג שמבשלים בפינצטה. לפני חמש שנים יצא אל העולם. הסנונית הראשונה הייתה מסעדת "נור" בניו-יורק ואחריה הגיעו גם מסעדות בברלין ובברצלונה.
היומן היה מלא בתוכניות חדשות לשנת 2020. אבל אז העולם נעצר ואדוני נפל גם הוא לקלישאה ונאלץ להמציא את עצמו מחדש. וזה קרה בין היתר במטבח הרפאים של מלון תל-אביבי שהפך לאכסנייה לשפים שבלית ברירה ארזו את עצמם למשלוחים.
זו בעצם פעם ראשונה בקריירה שלך שאתה עושה משלוחים?
"לחלוטין, הקורונה גם גילתה לנו דברים בעצמנו קודם כל וכמובן גם בתחום שלנו"
זה הדבר האחרון שמתחבר לשם שלך, למטבח שלך
"אתה לא מבין כמה היה לי קשה להכין בתחילת הסיטואציה, אבל זה מדהים והתגובות מדהימות. שילבתי מנות דגל כמו הקרפצ'יו חציל שלי או דברים אחרים שלא דמיינתי שאשלח בטייק-אוויי – וזה עובד"
"מתרגש כמו ילד קטן"
שתי מסעדות של אדוני – לומינה ובלו סקיי - נסגרו ולא ייפתחו: "זה הכי כואב בעולם. זה הרבה מעבר לכלכלי, זה האגו, הכבוד והנשמה. עברתי כמה סגירות בחיים שהיכו אותי שוק על ירך. הסגירה הכי כואבת הייתה כתית, זה היה המשבר הכי חזק".
בדמעות הוא נזכר: "נפרדתי ממנה באהבה, בהרבה כבוד. תמיד יש את החלום לפתוח אותה מחדש. אני מדבר על זה ברגשנות שמישהו שלא מכיר את העולם הזה לא יבין מה קורה לבן אדם הזה. זו ישות בתוך הנשמה שלך. זה היה המשבר הכי גדול ואני חושב שאחריו לא שזה קל לסגור מסעדות, אבל אני מקבל את זה כעסק שנסגר בנסיבות מסוימות ובעזרת השם נעשה חדש".
ובאמת, בעזרת השם ומשקיע מקומי עם כיסים עמוקים, תוך כדי מגפה עולמית, נפתחה בקייב שבאוקראינה עוד מסעדת יוקרה עם תפריט של מאיר אדוני. הוא חשב שפתיחת המסעדה תידחה, אך הופתע לטובה. ובזמן שהעולם מתעורר, אדוני לא עוצר ומרחיב את העסקים. הפעם – ייעוץ קולינרי למותג בשר חדש ושואף "להיות חלק ממה שאתה מבשל עוד בשלב הגידול שלו".
במטבח הוא מודה: "הרבה זמן לא עשיתי סרוויס. הזייה, פשוט הזייה. זה ממש מרגש להיות כאן על הפס הזה. כל הריחות, כל הטבחים, כל האמוציות, כל ההתרגשות – אני מתרגש כמו ילד קטן שפתאום שמו אותי עוד פעם מול הלקוחות. כן, אושר". ולא רק קייב תופיע בדרכון שלו: בהמשך מתוכננים לו פרויקטים חדשים ביוון, בדובאי ובמזרח הרחוק: "כל יום שאני לא במטבח הוא נזק אמיתי לי. בשנה הזאת יצרתי לעצמי עולמות קולינריים של עצמי בשטח, בטבע. טוב, עזבו, יאללה, שכחנו מזה – נגמרה הקורונה".