בשיאו של המאבק החברתי בקיץ האחרון, יותר מ-400 אלף מפגינים הגיעו לאירועי המחאה, בהם כ-300 אלף איש ואישה רק לעצרת המרכזית בכיכר המדינה בתל-אביב. מה שהחל כמחאה על העלייה החדה במחירי הדיור, הפך עד מהרה, ובצדק רב, למחאה על יוקר המחייה בישראל, על שחיקתו הגסה של מעמד הביניים, הוא השכבה היצרנית שעל שכמה מוטלת מדינת ישראל, על האידיאולוגיה הכלכלית של ראש הממשלה ושר האוצר, אותו ניאו ליברליזם חסר חמלה מבית היותר של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, על העדר השוויון בחברה הישראלית, על חלוקת משאבים הוגנת וכיוצא באלה עניינים.
גורמי השלטון, כמו אחרים שמתנגדים לדרישות המחאה, ידעו היטב כי דרישות אלה אינן יכולות להתקיים ללא שינוי עמוק בחברה ובסדר העדיפויות שלה. לכן הם ניסו לצייר את המוחים כאנרכיסטים, כשמאל רדיקלי אנטי ציוני, כמי שממומנים על ידי גופים מעין אלה, ושהמטרה האמיתית שלהם היא להפיל את המשטר והמדינה. לשיטתם, כל מי שאינו מסכים עם האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית של הממשל (ואף הפוליטית, שכן לא ייתכן שינוי בחלוקת המשאבים והנטל ללא שינוי בסדר היום הפוליטי-מדיני), הוא בהכרח אויב האומה. אכן, מקרתיזם במיטבו.
והנה, לאחר שהתקפלו האוהלים ושקטה המחאה, חברי הקואליציה יצאו ממחבואם, נשמו נשימה ארוכה וחזרו להתמקד במטרתם הקדושה: לחוקק חוקים שפוגעים בדמוקרטיה הישראלית (מפגיעה במעמדו של בית המשפט העליון עד הגבלת חופש הביטוי). במקביל, מאז הקיץ החשמל זינק ב-25%, שכר הדירה הממוצע עלה ב-4.5% והדלק כבר עבר את מחסום ה-8 שקלים לליטר (אם כי אמש הוא ירד לכדי 7.65 שקלים, בזכות ירידה במדד הדלק העולמי; רק שתדעו, הירידה צריכה הייתה להיות חדה יותר, אבל הממשלה ביטלה את ההנחה על מס הבלו).
במילים אחרות, כלום לא השתנה, אולי רק לרעה. כל מי שהרים ראשו בשעת המחאה קיבל בתגובה מנציגיו בכנסת ובממשלה פטיש חמישה קילו על אותה הקרקפת המורמת. אין מנוס מלהניח שהקיץ הקרוב מזמין לנו את המשך המחאה. ואם למישהו עוד היה ספק, באה הממשלה והטילה את פצצת הקדמת הבחירות. נראה שנתניהו לא רצה עוד קיץ של עימותים עם מאות אלפי ישראלים ברחובות, וקבע את מערכת הבחירות בחודשי הקיץ.
זהירות, יאיר לפיד
ונראה שראש הממשלה ידע מה הוא עושה. הנה, אתמול אמר איציק שמולי, ממנהיגי המחאה, כי אם מכריזים על בחירות, היא צריכה לבוא לידי ביטוי בקלפי ולא בעצרת מיליון. לדבריו, האתגר הוא לדחוף כמה שיותר צעירים ללכת להצביע, כיוון שהדבר הנכון לעשות זה לבטא את החזון בקלפי. מיד לאחר מכן נודע שהוא עצמו מתכוון להתמודד בבחירות. אין סיבה להיות מופתעים. הרי אחת הטענות המרכזיות כנגד אפקטיביות המחאה, הייתה שההשפעה האמיתית היא רק בכנסת.
עוד פחות מפתיע שסתיו שפיר, המנהיגה השנייה של המחאה וזו שהייתה אמורה להנהיג את המחאה בקיץ הקרוב, עשויה למצוא את עצמה כחברת כנסת בעבודה, על פי הפרסומים מאמש. ומה יותר טבעי לשני אלו מלהיבחר במפלגת העבודה תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ', שמתמודדת לראשות הממשלה תחת מצע כלכלי-חברתי התואם, פחות או יותר, את מצע המחאה?
אלא ששמולי מתלבט, על פי הערכות, בין מפלגת העבודה, קדימה והמפלגה החדשה של יאיר לפיד. זה מעורר תהיות, שכן עד היום כלל לא שמענו אודות אידיאולוגיה חברתית-כלכלית שלמה ומגובשת מלפיד. יתרה מכך, אביו היה קפיטליסט גמור שקידש את כלכלת השוק החופשי, ולכל הפחות בענייני החרדים לפיד הבן תואם את דעותיו של לפיד האב. טוב יעשה שמולי, אם כך, אם יחליט להתמודד במסגרת מפלגת העבודה, אם וככל שיתמודד בבחירות הקרבות ובאות.
על פניו נראה שהקדמת הבחירות סיכלה את המחאה הציבורית של הקיץ, או לכל הפחות עמעמה את עוצמתה. אלא, וזה העיקר, שהמחאה גדולה הרבה יותר מאיציק שמולי, מסתיו שפיר או מכל אחד אחר. בהתחשב בכך ש-80% מהציבור תומך בחזרה של המחאה החברתית, כפי שפורסם לאחרונה, ובשים לב לעשרות הארגונים החברתיים שפועלים בשטח, לא מן הנמנע שחרף הבחירות וחרף דבריו של שמולי, גם הקיץ אף אחד לא יוכל למנוע את המחאה החברתית. וטוב שכך.