נועה ארגמני במועצת הביטחון של האו"ם: שורדת השבי שחולצה על ידי כוחות הביטחון נאמה היום (שלישי) בפני מועצת הביטחון. ארגמני הוזמנה לנאום על ידי המשלחת הישראלית ומשלחת ארה"ב לאו"ם, והיא השתתפה בדיון של המועצה שעוסק במצב בעזה. היא סיפרה על רגעי חטיפתה וקראה לקהילה הבין-לאומית לפעול לשחרור החטופים.
לפני כינוס המועצה אמר שגריר ישראל לאו"ם, דני דנון: "תודה נועה. אנחנו מודים לך על האומץ שלך, ועל כך שאת משמיעה קול ברור בשם אלו ששבו הביתה ובשמם של אלו שעדיין נמצאים בשבי". דנון צפוי לנאום גם כן בפני המועצה, לאחר ארגמני, ולומר: "נחשפתם היום לראשונה לעדות מטלטלת של נועה ארגמני, מחר מדינת ישראל תלווה למנוחות את שירי ביבס וילדיה כפיר ואריאל שנרצחו באופן ברברי על ידי מחבלי חמאס. תאמינו לי כאשר אני מסתכל אליכם ואומר לכם שאנחנו נחושים להשיב את כל החטופים הביתה ולחסל את חמאס".
ארגמני אמרה לחברי המועצה: "נחטפתי על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר מפסטיבל נובה יחד עם בן זוגי, אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהינום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע".
"אין לנו יותר זמן", אמרה. "אני כאן היום כי קרה לי נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשיכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של סבל. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים"
"אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן 9 חודשים, כפיר, ועל אחיו בן ה-4, אריאל ביבס, ואימם שירי. רק אם ותינוקיה – והם נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. אם וילדיה שנרצחו באכזריות בשבי. אי אפשר לקבל את הפשעים שבוצעו, הם לא ניתנים לדמיון, אבל הם קרו.
"במהלך שהותי בעזה, הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות – הילה רותם ואמילי הנד. באותו זמן אמילי הייתה בת 8 והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום".
"ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערמות הבטון. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי"
"יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מחוטפינו. הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו.
הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהינום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו".
"מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו", אמרה נועה, "אמא שלי תמיד אמרה, תמיד תהיו אנשים טובים. אז אסיים בזה, תהיו טובים אחד לשני. ובבקשה, תחזירו את כולם, תחזירו את כולם הביתה עכשיו".