בשנים שבהן איבדתי סופית את האמון בכדורסל הישראלי התעקש מאיר טפירו, בן הדור שלי, להילחם. להראות שיש כאן הרבה יותר מהמופע של האמריקנים בצהוב בימי חמישי. כשקטש, שפר ועדי גורדון עזבו (כל אחד מסיבותיו), הוא עמס על גבו השחוח את הנבחרת ושמר אותה, יחסית, בצמרת האירופית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
עם כל סלי הניצחון הנהדרים (והיו המון) הרגע שייזכר יותר מכל היא הזעקה ההיא לשופט סמי בכר, ששרק לו עבירה חמישית מפוקפקת במשחק האליפות ב-2007. "אתה לא יכול לעשות לי את זה", הוא זעק, "אני מחכה לזה כל הקריירה". זו הייתה זעקה שקיפלה בתוכה את הטרגדיה של הכדורסל הישראלי. הענף עם הפוטנציאל הגדול שנפל קורבן להתרפסות מול המונופול, לתפיסה המעוותת כאילו הקרקס של האמריקנים בצהוב חשוב יותר מהליגה המקומית.
הערב יודיע מאיר טפירו על פרישתו במסיבת עיתונאים, דווקא בסינמה סיטי. טפירו מעולם לא היה זוהר, הוליוודי. הוא לא היה כמו הסרטים הישראלים שמגיעים לשטיח האדום באוסקר. הוא היה קצת כמו "גבעת חלפון" או "חגיגה בסנוקר". כשהוא יצא הוא נראה מרושל, קצת חפיפניקי וכמובן לא זכה כמעט באף תואר.
אבל לאורך השנים הוא נכנס לנו ללב. ראינו אותו פעם אחר פעם והבנו כמה הוא מייצג אותנו, כמה הוא שווה יותר מכל שובר קופות יקר מאמריקה. זה סמלי מאוד שטפירו פורש יממה לאחר שמכבי לא עולה לגמר, שנה שנייה ברציפות.
מאיר בעל הנסים לא זכה באליפות. הצרכים של מכבי באירופה גרמו להגדלת מספר הזרים באופן שהפך את הליגה למגדל בבל בלתי אפשרי. איך אפשר לעקוב אם קווין פאלמר כלשהו משחק באילת, בראשון לציון או בהרצליה.
טפירו נותר אחד הבודדים שחובבי הכדורסל באמת הכירו. הוא סחב את האופוזיציה בכדורסל הישראלי בשנות המדבר, אבל בסוף רק ראה מנגד את הארץ המובטחת ולא זכה להיכנס אליה. בשנים שמכבי נחלשה מאד הוא כבר היה מבוגר מדי ושיחק בקבוצות קטנות מאוד, וגם איתן הגיע להישגים יחסיים.
בגיל 41 הוא יורד מהפרקט כצבר המבוגר ביותר ששיחק בליגה הישראלית, השחקן האחרון יליד שנות ה-70 ששרד בליגה. ביום שהוא עוזב ראוי לציין שטפירו, בכל הקריירה ובעיקר ברגע האנושי ההוא מול סמי בכר, הזכיר לנו שבספורט יש הרבה יותר מתארים או ניצחונות.
ספורט הוא קודם כל חוויה מפעימה. רגש של אנשים מבוגרים במכנסיים קצרים המשחקים במשחק של ילדים. וזה חשוב יותר מכל צלחת.