השבוע עקבנו אחר עוד קבלת פנים חמה ואוהדת שהעניק נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. בפגישה ביניהם שב ביבי והציב את הצהרת טראמפ על ירושלים בשורה אחת עם הצהרת כורש והצהרת בלפור. למחרת בועידת AIPAC פיאר, שיבח והתהדר נתניהו במעמדה העולמי ובעוצמתה של מדינת ישראל תחת הנהגתו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
יום לפני הפגישה בבית הלבן - התקיים טקס האוסקר, שבו הוענק פרס השחקן הטוב ביותר לגרי אולדמן על תפקידו כראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, בסרט "שעה אפלה". המשקפיים האלה הן אותן המשקפיים - לא מהסרט אלא רפליקה מדויקת לאלה של צ'רצ'יל.
אבל בפרק הראשון בביוגרפיה "שיעור בגדולה" כותב ההיסטוריון ג'פרי בסט כך: "העולם שאליו בא (צ'רצ'יל) ב-1874 היה זה שבו בריטניה הגדולה היתה 'מדינת צמרת'. התעשיות והמסחר שלה הוציאו לה מוניטין כ'סדנה של העולם'. צי הסוחר שלה גבר על כל האחרים. לאימפריה הבריטית לא היה אח ורע בהיקפה ובמשאביה". היום, 150 שנים אחר כך, בריטניה היא מדינה קטנה בהרבה, נורמלית, שמנהלת משא ומתן על הברקסיט.
כן, "אייר אינדיה" תטוס מעל ערב הסעודית בדרך הקצרה מהודו לישראל. ונכון זה אומר שלמנהיג החדש פחות אכפת מהפלסטינים. וזה יופי, שכן הם כאן. חסרי זכויות ומתוסכלים תחת אחריותנו ותחת שלטוננו. ילדינו עומדים במחסומים ועוצרים פלסטינים לצרכי ביטחון שונים. נכנסים להם לבתים ומתחפשים גם לעיתונאים כדי לבצע מעצרים.
מההיסטוריה הבריטית ניתן ללמוד שכוח ועוצמה אינם מובטחים לעד. לפיכך האינטרס לפתור את הסכסוך הוא בראש ובראשונה שלנו. עבורנו. לא בגללם ולא בשבילם. בשביל הילדים.