לפני 17 שנים בדיוק, במוצאי שבת, בכיכר מלכי ישראל, קבע ראש הממשלה יצחק רבין ש"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית". שעה קלה אחר כך, במעשה של אלימות נבזית, התכרסמו יסודות הדמוקרטיה הישראלית לתמיד. נבל אחד רצח את ראש הממשלה, כי דרכו המדינית לא נראתה לו. הנבל הזה, בשר מבשרה של החברה הישראלית, לא 'שיחק' בכללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית, אלא בחר בדרך האלימות, ברצח, כדי למחות ולנסות לשנות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
באותה העת הייתי יועץ התקשורת של יצחק רבין. ראיתי מדי שבוע את מתנגדיו הפוליטיים מפגינים בפתח ביתו ולאט לאט הפכו הסיסמאות והשלטים מאיימים ואלימים יותר. איש לא אמר דבר ולא עשה מאום כדי לעצור את הסחף. מנהיגים דתיים אפילו נתנו רוח גבית למוחים. כששאלתי פעם את רבין איך הוא מרגיש עם ההפגנות הקולניות המאיימות הללו, הוא ביטל אותי בתנועת היד האופיינית לו ואמר: "קשקשנים".
חלפו מאז 17 שנים. זמן ארוך של חשבון נפש ופרספקטיבה על עצמנו, על התנהלותנו, על הלקחים שהפקנו מן המעשה הנורא הזה. בואו נהיה כנים עם עצמנו: החברה הישראלית לא למדה את הלקח, לא הסיקה את המסקנות הנדרשות, לא הנמיכה את גובה להבות השנאה העצמית ולא בלמה את האלימות שבה.
גם לאחר הרצח: תופעות נוספות של אלימות פוליטית
אם גם היום, 17 שנים אחרי שראש ממשלה בישראל היה קורבן לרצח פוליטי, עדיין יש עוד ועוד תופעות של אלימות פוליטית ('פעולות תג מחיר' שרשויות אכיפת החוק לא הצליחו לפענח ולהעמיד לדין ולו אדם אחד שעמד מאחוריהן), ועדיין נשמעים קולות של מי שמהלכים מדיניים כאלו ואחרים לא נושאים חן בעיניהם והם מציתים דלתות במסגדים ובמנזרים ובבתי פעילי שמאל או מאיימים לפגוע במנהיגי ימין נבחרים.
אם האלימות הפוליטית רק צוברת תאוצה ותעוזה, הרי נכשלנו כולנו בניסיון לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, והכרסום שכרסם בה אותו נבל לפני 17 שנים, הוא לא בר תיקון.
המסקנה ביום הזיכרון הזה היא, שכדי להבטיח את הדמוקרטיה הישראלית ולמנוע את כרסום יסודותיה, חייבת מדינת ישראל להנחות את גורמי אכיפת החוק להיות סלחנים פחות, רחמנים פחות, כי ללא יד קשה, נאבד את הערך היקר מכל, שעליו דיבר ראש הממשלה יצחק רבין, שעה לפני שנרצח.