תעשו חשבון נפש, בקשו סליחה. מחאה סלקטיבית של "תנו לנו, מגיע לנו, אנחנו לא עומדים בהוצאות, אנחנו לא גומרים את החודש". זו לא בושה, גם לא סוציומטיה, וזו לא מסכנות.
אל תתפלאו, זו לא מדיניות הקצבאות וזו לא תרבות ה"תנו לי". לא כל אחד יכול לומר: "מגיע לי ותנו לי". כי כשזעקנו לא מספיק ויש פערים חברתיים, וזעקנו את מצוקת הדיור הציבורי, אמר השר שטרית מקדימה, אז שר האוצר: "אני לא זוכר שאבא שלי ביקש מהמדינה סבסוד וקצבאות, אז לכו לעבוד".
היום מאיר שטרית לא יגיד זאת, הוא ישתוק כי לא נעים לצאת מן השורות, לצאת מן העדר, כי המחאה היום אהודה ואהובה, כי זו המחאה של הצפונבונים. זו מחאה של סטייל, ובדרך גם של כל השמאל החברתי, ולא נעים להיכנס בהם על מחאתם בשדרות רוטשילד, לא נעים להיכנס בהם על כך שהם מתעקשים לגור בבבלי או ברמת החייל.
"שינוי סדר יום חברתי - כן, אנרכיה לא!"
התקשורת מחבקת אותם ויש לה כנראה סיבה טובה לכך. אמרו את האמת! מה ההבדל בין המחאות שהיו בממשלת ״ליכוד-שינוי״ על המצב הכלכלי אז למחאה של היום? ההבדל הוא בזועק ובמוחה, תלוי מי זועק.
זה לא בוזגלו ואזולאי, זה אורן ברקוביץ, וגם ארד, ואני לא רדוף ולא מתוסכל. אני מציע שתבחנו אותי, כי ביום שהמאהל ברוטשילד יפורק, אף אחד לא יסקר את המאהל בבאר שבע ובעפולה. ולעם החכם שלנו נאמר בואו לא נהיה נאיביים נאמר לכולם שינוי סדר יום חברתי כן, אנרכיה לא!
הכותב הוא השר לשירותי דת ומנכ"ל תנועת ש"ס