שני מעשי אונס אירעו בשבועות האחרונים בתל אביב. בדרום העיר אנס שוהה זר נערה צעירה ובסוף השבוע אירע האונס האכזרי בחניון גן העיר. על האירוע בדרום העיר כמעט ולא נמסר דיווח והוא פורסם רק לאחר שאלמונים יידו כנקמה בקבוקי תבערה לבית שבו מתגוררים פליטים זרים.
המקרה השני, בלב תל אביב זכה להבלטה עצומה. האם זה בגלל הנסיבות השונות של כל אחד מהאירועים או אולי זו הסביבה? אם כך ואם כך, מעשי האונס והאלימות מחייבים אותנו להכריז על שעת חירום ולנקוט אמצעים חריגים כדי להיאבק בהם.האמצעי הראשון והדחוף ביותר הוא פיזור מצלמות ברחובות ובאתרים ציבוריים.
פחות מיממה לאחר האונס האכזרי בחניון העירייה בתל אביב, הודיעה המשטרה כי בידיה קצה חוט ללכידת האנס. החוקרים נעזרו במצלמות האבטחה של בתי עסק באזור החניון כדי לזהות את הפושע.
אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה נעזרת במצלמות אבטחה כדי ללכוד מבצעי עבירות. לעתים אלה מצלמות האבטחה של האתר שבו התבצע מעשה הפשע ולעתים אלה צילומים אקראיים של מצלמות אבטחה בבתי עסק או בדירות הסמוכים למקום הפשע. ההסתייעות של החוקרים במצלמות מלמדת עד כמה יעילות המצלמות, אם ללכידת העבריין או אף למניעת העבירה.
הצבת מצלמות מעוררת את התנגדותם של חסידי חרויות הפרט. הללו טוענים כי המצלמות פוגעות בפרטיותם של האזרחים התמימים, שהן הופכות את חוצות הערים ל"בית האח הגדול" ושהן גם לא יעילות.
על יעילותן של המצלמות במלחמה בעבריינות הרחוב כמעט אין צורך להרחיב. אשר לבעיית הפגיעה בפרטיות, כדאי להדגיש אמת בסיסית: מאבק יעיל בפשיעה כרוך בהטלת הגבלות מסוימות על חירויות הפרט. זה נכון במאבק נגד טרור אווירי שבמסגרתו נעשים חיפושים בכליהם ועל גופם של נוסעים תמימים. זה נכון במלחמה בארגוני פשע, שבמסגרתה נעשים ציתותים לשיחות טלפון פרטיות. וזה נכון גם במאבק באלימות ברחוב. ובכלל, קצת מגוחך להתלונן על פגיעה בצנעת הפרט שיוצרות המצלמות, כאשר מדובר במרחב הציבורי.
עיר בטוחה
אבל בכך לא די. לצורך מאבק יעיל ומרתיע בעבריינות הרחוב, יש לחבר את המצלמות למוקד מעקב ולהפעיל סיורים זריזים במקומות הומים מאדם. רק קונספט מושלם של עיר בטוחה בשילוב פריסת כח מבצעי וטכנולוגיות תומכות יכול לתת מענה רחב ורק הוא יעיל במאבק נגד גל האלימות השוטף אותנו.
בד בבד עם הצבת מצלמות האבטחה, יש לשוב ולבחון את החקיקה ואת הפסיקה בתחום הפלילי. הרושם הוא שבאיזון בין שמירת זכויות הפרט לבין השמירה על הביטחון האישי, הפרזנו בשמירה על זכויות הפרט. קחו את ההגבלות הנוגעות לחיפושים על גופם של חשודים, את ההתנגדות להקמת מאגר ה-DNA, הוסיפו לכך את ההתחשבות המופלגת של השופטים בנסיבות מקלות של העבריינים המורשעים ותקבלו חברה ליברלית ומתקדמת שהביטחון האישי בה מופקר. האם לא הגיע הזמן לשקול קביעת מדרגה של רצח מדרגה שנייה כאשר הרצח נעשה לא בכוונה תחילה אבל תוך אדישות לתוצאות המעשה?
ומי שרצה הוכחה לאוזלת היד שמפגינה מערכת המשפט במלחמה בעבריינות לא נאלץ להמתין הרבה. ביום ראשון, פחות מיומיים לאחר האונס הנורא בחניון, חרצו שלושה שופטים את דינם של שני נערים, חברים בכנופיה שהתעללה מינית בילדה בת 14 והפכו אותה באיומים ובסחיטה ל"שפחת מין" במשך חצי שנה. מנהיג הכנופיה נדון לעונש "חמור" של 8 שנות מאסר וקנס של 20000 שח וחברו ש"השתתף באינוס רק פעם אחת" אפילו לא הורשע כדי שלא לפגוע בשיקומו.
ובכלל, חובה עלינו לשאול את עצמנו אם לצורך השמירה על זכויות הפרט, לא הפקרנו את הזכות הראשונה במעלה - הזכות לביטחון אישי.
ניצב בדימוס דן רונן הוא ראש אג"מ ומפקד המחוז הצפוני לשעבר וכיום יו"ר קב' ח.א.ש ביטחון, המתמחה בביטחון ואבטחה בארץ ובעולם.