בכל שנה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם מרגיזים אותנו מחדש. מהלכים מולנו, מול עדשות המצלמה שלנו, בריש גלי, דורכים על מנהגי האבלות הלאומיים שלנו. על דקות הדומיה לזכר הנופלים. בכל שנה זה מרגיז מחדש. מקומם, ומצליח לעורר את זעקתנו שוב ושוב. ואנחנו כבר מחכים לתמונות שהן חלק קבוע מתמונות הימים הללו. של ההם שמצפצפים, שמצקצקים, בזמן שכולנו מתיישרים ונאלמים לזכר הנספים והנופלים.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של עפר חדד
שבוע שעבר, קניון רמות בירושלים. מקום שמנקז לתוכו רבים מאלה המכונים, החרדים החדשים, אלה שרבים מהם מילאו בשנים האחרונות את השכונה המתחרדת. אני פוגש מכר. "ראית את חבורת המטומטמים האלה בגן סאקר?" הוא שואל אותי. "כן", עניתי. "ראיתי והתעצבנתי".
הוא בן 40. הבן הגדול שלו תלמיד ישיבה כבן 20 לפני חתונה ולא לפני גיוס. גם לא לפני שירות לאומי. לפחות לא מרצון. בטח לא בשלב הזה. בכור למספר רב של ילדים. אשתו עוסקת בהייטק, הוא לומד בכולל ועובד לסירוגין. אנחנו ממשיכים לדבר עוד לא מעט על חבורת הממנגלים בגן סאקר. הוא כועס עליהם. ולא רק הוא. הוא מספר שכמותו גם חרדים רבים אחרים. אני מאמין לו. הם יודעים היטב מה הנזק שמסב כל אירוע כזה לחברה כולה, ובניגוד למה שרבים מהחברה החרדית משדרים, דעת הרחוב הישראלי חשובה להם.
בחזרה לצפירה. ידידי שואל אותי אם אני מתכוון להגיע ביום הזיכרון באחת עשרה לרחוב החרדי לראות את המהלכים בזמן הצפירה. אני משיב לו שלא אוכל כי אהיה מעל קברו של בן דודי באותה השעה, אבל כשאצא מבית העלמין אני די בטוח שאמצא את התמונות בכל ידיעה שתעסוק ביום הזה.
לא שאלתי אותו אף פעם אז אני שואל אותו מה הוא עושה בצפירה. הוא משיב שהוא נוהג כמו אביו ששאל את רבו, פוסק ליטאי חשוב שביקש שלא יציינו זאת בשמו: אם הצפירה תופסת אותו ברחוב, הוא עומד ואומר תהילים בע"פ. אם הוא בבית הוא פשוט יושב ומקדיש כמה דקות של לימוד משניות ואמירת תהילים לעילוי נשמותיהם של החיילים הנופלים.
"לא שאלה של עמידה בצפירה אלא של סולידריות"
לא ערכתי סקר בקרב הציבור החרדי בנוגע ליחסו לחיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם בצה"ל ולכן אני לא יודע לפלח כמה נוהגים כמו חברי, ובוחרים שלא להתעלם מהצפירה ולהתאחד, גם אם בדרך מעט שונה, עם הציבוריות הישראלית. וכמה ממשיכים, גם ביום הזה, להסתגר מאחורי חומות של בידול. אבל נראה לי שזו תמצית הדברים. הניסיון שלנו להבין מה עובר בראש של כל אלה שפשוט ממשיכים ללכת ברגע הזה.
האם הם לא סופרים אותנו? את הכאב שלנו על בן הדוד, החבר לפלוגה, לכיתה או לתנועה? האם את כבודם של החיילים הם מבקשים לרמוס? את אלה שנהרגו בצבא ההוא שהם כל כך נרתעים ממנו? נזהרים לא לקדש את המתים שמא יקדשו בכך חלילה גם את לובשי המדים החיים?
זו לא שאלה של עמידה בצפירה. זו שאלה של סולידריות. של הזדהות. נשיאה בנטל הרגשי. האם אתם, החרדים, מוכנים ורוצים לספק לעם ישראל על כל גווניו, את התחושה שביום אחד, יום של אבל לאומי אמיתי, עמוק, גם אם הוא לא נקבע במקורות או על ידי רבנים גדולים, אתם איתנו, מרכינים ראש, או לא? אם אני צריך להעריך בזהירות מהיכרותי עם הציבור החרדי, אז נדמה לי שלגבי חלקים נרחבים, התשובה היא כן.
אם חרדי קורא תהילים, בעמידה בחוץ, או בישיבה בבית - שעל פי דרכו - מקדשים את זכרו ומעלים את נשמתו של חייל שאותו מעולם לא הכיר, בזמן שברחוב אחר, במרחב חיים אחר, ניצב אדם שמקדיש את שתי הדקות הללו לזכר בן משפחה, חבר שנפל, ואולי גם וגם. לדעתי דיינו. יש בכך די כבוד, לחיים ולמתים. ומי שעד כדי כך צמא לרמוס את כבודם של אלה ואלה, ספק אם מקומם בין מהדורות החדשות וגיליונות העיתונים ביום הקדוש הזה.