המלחמה תפרוץ ב-4 באוקטובר, סמוך לשעה 14:00 בצהריים.
בשעות הבוקר יורה ראש הממשלה לשרים לוודא כי גיוס המומחים הושלם, וכי בקו האש מול האויב נמצאים כוחות בהיקף שיספיק "כדי בלימה ראשונית של הגל הראשון".
נערכנו לגרוע מכל, יאמר סגן השר במסיבת עיתונאים חפוזה בשידור ישיר, אבל פניו החמוצות יאמרו הכל. בסיס-כוחו הפוליטי ישאיר אותו על כיסא זה או אחר גם אחרי הבחירות הבאות, אבל התבוסה בשטח תהיה רשומה גם על שמו בספרי ההיסטוריה.
מחט פרפר אחת תינתק מווריד מיותם של חולה – האחות הייתה עסוקה בחדר השני – וזרזיף קטן של דם, ב"רמב"ם" או ב"שיבא", יהיה הירייה הראשונה.
החלל הראשון ייפול בתום משמרת ריקה ראשונה, במחלקה הפנימית. סטטיסטית, יהיה זה איש מבוגר עם מחלות כרוניות; משפחתו תהסס אם לצאת בזעם נגד "מי שהביא אותנו למצב הזה", לבסוף יתכנסו באבלם.
אחריו, שני ברשימת הנופלים, מאושפז צעיר יותר, שניתן היה להציל את חייו לו המתמחה הצעיר היה נמצא לידו בזמן. ההד הציבורי שיגרום מותו יהיה גדול יותר; אם תופנה הזעקה אל הרופאים, או אל מי שהביא אותם למצב הזה, זאת אין לחזות בערפל הקרב.
ראשי המחלקות, מפקדי הפלוגות במלחמה הזאת, יוכלו לעמוד בראש הכוחות פרק זמן קצר בלבד. זעקתם אל מוצב הפיקוד העליון – תגבורת! – תיענה במשיכת כתף. "זה מה יש". לכורעים תחת העומס ירמוז המצביא ברשת הקשר, נטישה תתקבל בהבנה.
המדינה מתייחסת לחוליה כמו אל אויב
מדינת ישראל, בשלהי העשור השישי לעצמאותה, החליטה להתייחס אל אזרחיה החולים, בני-עמה, כאל אויב שיש להקצות את המינימום הנדרש כדי "להכיל" אותו.
אופוריית הצמיחה, קידוש העמידה ביעדי הגירעון ודירוג האשראי האיתן סימאו את עיני הקברניטים, שחסכו שקל לשקל בשירות לאזרח, ושימרו תקנים קרוב לצלחת, בקריית הממשלה ובמוקדי כוח כמו צה"ל, הנמלים ונמלי התעופה.
מעל מעטה התקנים החלולים שהובטחו למערכת הבריאות נרקמה הקונספציה: הרופאים המתמחים לא יעזו לעזוב את המערכת, החולים לא יעזו למות רק בגלל שכמה רופאים צעירים יירדו לאוסטרליה, "איכילוב" לא יצא למערכה בלי "מאיר", "מאיר" לא יזוז בלי "רמב"ם" וכך הלאה. טיפשי? כמו הרבה קונספציות אחרות.
האם הצדדים ישכילו לחתום על "הפסקת אש"?
הסכם אידלמן-ליצמן, עוד טרם יושם, נופל היטב למשבצת קו בר-לב של המלחמה הזאת. כפי שמפקד חזית הדרום חיים בר-לב הצליח לייצב, לנתב את המעט שהיה בקור רוח, גם בידי אידלמן וליצמן נתונה עדיין היכולת להישיר מבט אל המוני החולים, שרק קומץ מומחים מפריד בינם לבין מוות מיותר של מאות מאזרחי המדינה - ולעשות מעשה.
להוביל הפסקת אש, שבמקרה הזה תהיה הקפאה מיידית של ההסכם הטרי, והבנה שכללי המשחק שהיו אינם ישימים עוד.
להמשיך להסכם ביניים – מסגרת חדשה שהמו"מ עליה ישלב את נציגויות כל שדירות הרפואה הציבורית; הפורמולה החדשה - מה שהובטח לתשע שנים יהפוך להיות תוספת שנתית לרופאים ולציוד. כן, פי תשעה מנוסחאות הפלא שהובטחו במצגות ההסתדרות הרפואית.
לסיים בהסכם שלום, שבמקרה הזה יהיה חוזה חדש בין המדינה לאזרחיה: החולים אינם אויבים, בריאותם היא הניצחון החברתי הגדול ביותר, וצבא ההגנה של הרופאים, בתיקצוב ובתגמול הראוי, יהיה הערובה הגדולה ביותר לשימור חוסנה הלאומי של המדינה.
מי ייזכר - וכיצד - במבחן ההיסטוריה?
רגע לפני שנגדיש את סאת מליצות-המלחמה, שעשוע רעיוני נוסף. האם היה במשחק המקדים הזה, בואך האסון, אשרף מרוואן משלנו? מבוע בשירות מי מהצדדים לשטות באויבו? והרי, מי שעיניו בראשו אינו זקוק למקור רם-דרג שיתריע מפני קטסטרופה לאומית; ימים יגידו עד כמה הרחיק שר הבריאות כדי לאתר כוונות מלחמה בקרב הרופאים הצעירים.
ברובד הגלוי, התקשורת הפעם הציפה כמעט מדי יום את האסון הרפואי המתבשל. לפרקים שקע הסיקור בין גלי המחאה הרחבה, ועדיין זעקת הרופאים נשמעה למרחוק. אחרי כל אלה - נמתין לראות מי מהקברניטים ישים עצמו מופתע מהמראות שיצולמו במיון ובמחלקות.
לרופאים מגיע יותר, בפריפריה וגם במרכז. הם נותנים לאזרח, על פי רוב, שירות איכותי בהרבה מזה שהוא מקבל מרשות הרישוי או משרד הפנים או רשות השידור (ועם המקצוענים בכל אחד מרשויות אלה הסליחה - אתם בסדר, הפקידות הבינונית שמקיפה אתכם היא הבעיה).
תמורת השירות הזה, תמורת החיידקים שאנחנו מעתירים עליהם בכל פעם שאנחנו חורצים להם לשון, הם ראויים לביטחון תעסוקתי ואופק שירות בהיר ושטוף-שמש שיחזיק ולו את קצתם בשירות הציבורי. תכנית שירות צמודת-מדד לאורך תשע שנים אינה יכולה להיחשב אופק כזה.
לבכירי המערכת כדאי לבדוק את הביטוח הפרטי
עוד מטאפורה צבאית אחת: מזירה גדולה אחרת - גם גנרל חורף יגיע. אולי אפילו בתוך כמה שבועות. הוא יביא איתו שפעת עונתית, פניאומוניה ושלל קשישים משתעלים שיסתערו על המיון.
לכל אחד מקברניטי המערכת מומלץ לפשפש בכליו, ולוודא כי הביטוח הרפואי הפרטי שלו בתוקף. ואם יכה בכם הסטרפטוקוק ותצטרכו להתאשפז, הביטו למתמחה שנותר במחלקה בעיניים, וסטו לרגע מהנוהל הקבוע שלכם.
רישמו על פתק וקיראו ממנו באוזנו את המשפט הבא: "אני אמנם שר ויש לי מאבטחים ונהג, אך אנא נהג בי כאחד האדם". נסו את המסדרון, מה כבר יכול להיות? אומרים שהחיים נראים אחרת כשאתה אוכל, מחליף תחתונים ובולע כדורים, מול השירותים וליד המטבחון.