נוטים לומר בישראל כי שחרור האסירים מהווה הישג לאבו מאזן, ואני מאמין שאכן מדובר בהישג מסוים עבורו. אף אחד מהאסירים שישוחררו הפעם ושוחררו בפעם הקודמת לא אחראי על פיגועים גדולים, והם לא מוכרים ברחוב - ספק אם מישהו יכיר את שמם - אבל הם התקבעו כסמל גדול ברשות הפלסטינית.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
האסירים הוותיקים הללו נתפסים ברחוב הפלסטיני כמי שהקריבו את הקורבן הגדול היותר. הם ביצעו את המעשים ונעצרו עוד לפני הסכם אוסלו. אחרי הסכם אוסלו, 104 האנשים האלה נותרו מאחור, וזה פורט על רגשות האשם הפלסטינים במשך שנים רבות.
תפיסת העולם הפייסנית של אבו מאזן והפת"ח ספגה בתקופה האחרונה מכות מכיוון שרבים ברחוב הפלסטיני מפנים אליו אצבע מאשימה: "אתם מדברים עם הישראלים כבר 20 שנה בדיוק, והדבר היחיד שהשגתם לנו הוא גדר ההפרדה".
אבו מאזן רוצה להצדיק את העובדה שהוא מנהל משא ומתן עם ישראל, וזה הישג מוחשי שניתן להציגו לראווה. שחרור האסירים מוכיח שהשיחות מתקיימות גם אם יש קשיים, וגם אם יש הדלפות בצד הפלסטיני על הגעה למבוי סתום.
המשא ומתן חי ונושם
חשוב לציין שהיום החמאס בעזה נמצא אולי בשעתו הקשה ביותר - מצרים מפנה לו גב, והאחים המוסלמים נדחקו מהשלטון במצרים. הם מאבדים אחיזה במזרח התיכון. זהו משחק סכום אפס בין הרשות והחמאס - כשאחד מתחזק השני נחלש, ובתנאים כאלה, הרשות הפלסטינית מקבלת זריקת עידוד מישראל.
מצד הרחוב מדובר באור ירוק להתקדמות במשא ומתן - האיתות לניהול המשא ומתן עשוי להזריק אופטימיות זהירה אצל הפלסטינים, ועצם שחרור האסירים מוכיח שהמשא ומתן חי ונושם.
מרשימת המשתחררים שפורסמו ניתן לראות כי זהו לא סוג האנשים שחוזרים לטרור - הם ישבו למעלה מ-20 שנה בכלא, וחוזרים לגדה תחת פיקוח ישראל. הם רובם אנשי פת"ח ששינה את מדיניותו במהלך השנים. החשש לחזרה ספציפית של 26 האנשים הללו לטרור לא מבוסס.