ספטמבר כבר החל. ארועי הטרור הקשים ליד אילת, התגובה הישראלית הבלתי נמנעת, עשרות הרקטות שנורו, גינוי הרשות הפלסטינית - כל אלה מימשו את החששות מהחזרת המתיחות הקשה לאזור, כחודש לפני מועד הגשת בקשתו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס מהאו"ם להכיר במדינה פלסטינית.
היה לנו קצת שקט, שהעלה על פני השטח את המתחים החברתיים והדתיים, ואת חדשות הפלילים אל ראש החדשות, וחזרנו אל ה"שיגרה" המדינית-בטחונית. מי שחשב שאפשר לקיים, לאורך זמן, רגיעה ביטחונית, בלי לשלם מחיר דיפלומטי ואחר, וללא כל משא ומתן מדיני, ותוך המשך הבנייה בהתנחלויות - נתקל, שוב, במציאות האומרת שללא תהליך מדיני שיוביל לפתרון מדיני, עלולה ישראל לשלם מחיר כבד.
אם עד לאחרונה שאלנו את עצמנו אם ההפגנות הפלסטיניות הצפויות סביב 20 בספטמבר יובילו לאלימות, היום זו שאלה משנית. הרעה פרצה מדרום, ולא נזקקה לתאריך מסוים, ולא חיכתה שיעירוה. השאלה, כרגע, היא, בעיקר, מה יהיו ההשלכות המדיניות של הכרת העצרת הכללית של האו"ם (כאשר ברור לכל שארה"ב תטיל וטו על החלטה כזו במועצת הביטחון).
המרחק בין הגדה לרצועה
זו לא תהא חזרה על ההתרגשות של היישוב היהודי בארץ ישראל בכ"ט בנובמבר, משום שאין שום מתח, ואין גם שום ציפיה פלסטינית שבעקבות החלטת האו"ם יכריז נתניהו על נסיגה כוללת של צה"ל לגבולות 67', כדי שהפלסטינים יוכלו להקים את מדינתם על כל הגדה המערבית ועל מזרח ירושלים.
רצועת עזה, בין כה וכה, היא מחוץ לסיפור. הפלסטינים רשאים להכריז שם, בכל רגע נתון, על ריבונות, הם לא עשו זאת וכנראה שגם לא יעשו זאת לפני שידובר על יחידה מדינית אחת, המחוברת על ידי "מעבר בטוח", כפי שהבטיח להם מנחם בגין, בין הגדה והרצועה.
מה שצפוי הוא שארה"ב תממש את החלטת הקונגרס ותפסיק את מימון הארגונים הלא-ממשלתיים בהיקף של כחצי מיליארד דולר, ממשלת נתניהו עלולה להקפיא את העברת תשלומי המכס, שהם כספי הפלסטינים, לידי הרשות הפלסטינית, וכך תיווצר בעיה כלכלית קשה הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה, שתוביל לעוד תיסכול ולעוד אלימות, גם אם לא תהא זו אלימות מכוונת.
המצב יהיה גרוע לשני הצדדים
ישראל לא תספח שטחים בגדה ומחמוד עבאס לא ייצא במלחמה נגד ישראל, אבל הרש"פ תפנה לבית הדין הפלילי הבין לאומי בטענות על כך שישראל עוברת עבירות על הדין הבינלאומי בשטח של מדינה ריבונית אחרת, וגורמים שונים בעולם יחריפו את החרמות כנגד ישראל. בקיצור - גם בתרחיש לא קיצוני, המצב יהיה גרוע יותר לשני הצדדים.
האם ניתן עדיין למנוע זאת? בודאי שניתן. למשל - מאמץ משותף, ישראלי-פלסטיני, בעזרת ארה"ב או הקוורטט, כדי להגיע אל מועצת הבטחון עם החלטה ששני הצדדים יכולים לחיות איתה, באשר לחזון השלום הישראלי-פלסטיני, החלטה שתתנה את ההכרה במדינה הפלסטינית בסיום המו"מ בין שני הצדדים.
אפשרות אחרת היא לפתוח מיד במו"מ על מהלך ביניים, בדרך להסדר קבע, נוסח "מפת הדרכים" המפורסמת, שאמורה היתה להקים, בשלב השני שלה, מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, ולהסיר את הנושא מסדר היום של האו"ם, תוך הכרזת עקרונות לגבי הסכם הקבע, על ידי ארה"ב. לא אהיה מאושר מהאפשרות הזו, אך נדמה לי כי בשלב זה, זו האופציה המעשית ביותר, ובתנאי שלא תחליף את הצורך להגיע להסדר קבע בעתיד הנראה לעין.
השאלה היא אם מעבר למאמצים הדיפלומטיים העקרים לשכנע כמה מדינות בעולם להצבעה כנגד ההכרה במדינה הפלסטינית בעצרת האו"ם, ומעבר למאמץ הטפל של המועצה לביטחון לאומי לחפש מעשי תגמול בפלסטינים על הרוב שישיגו, ללא ספק, בעצרת, מישהו חושב שם, בירושלים, גם על מהלך מדיני כלשהו.