פעם קראתי ספר שנקרא "מסע לארץ הנגב". אני לא זוכרת מי כתב אותו או מה שמות גיבוריו, אבל אני זוכרת סצנה אחת - נער שעומד מול פינג'אן שתלוי מעל מדורה ומחכה שהמים ירתחו. לידו מתיישב המדריך ואומר לו: אתה לא יודע שאם מסתכלים על המים הם אף פעם לא ירתחו, לא קראת את 'שלושה בסירה אחת'?
- לא, משיב הנער.
- כמה אני מקנא בך שעדיין לא קראת אותו, איזו חוויה מזומנת לך...
אז זה לא ציטוט מדויק מהספר, ובטח השנים שעברו מאז גרמו לסצנה להיות הרבה יותר רומנטית מהמקור, אבל כשסיימתי לקרוא את "אלגנטיות של קיפוד" הרגשתי בדיוק כך - אני כל כך מקנאה בכם שעדיין לא קראתם אותו...
הסיפור מתרחש בבניין מהודר ברחוב גרנל 7 ברובע היוקרתי של פריז. בקומה הראשונה מתגוררת השוערת - הקונסיירז', רנה מישל, בת 54. "אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". כך לפחות היא מתארת את עצמה. אבל האריזה הלא מזמינה הזו טומנת בקרבה אוצר אינטלקטואלי, רגיש ופגיע.
בקומה החמישית גרה פאלומה ז'וס בת ה-12, בתם הצעירה של זוג אריסטוקרטים, סוציאליסטים עפ"י שיוכם הפוליטי, קוצים בתחת לפי התנהגותם הכללית. היא מתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-13 בטרם תעזוב את שלב הילדות, כי היא יודעת שלא תוכל להתמודד עם המרוץ האבסורדי של חיי המבוגרים. גם היא, כמו השוערת, מסתירה את האינטליגנציה הגבוהה שלה מאחורי תילי הגנה וחומות של בדידות.
מחדד את המחשבה ופותח את הלב
כל אחת מבודדת בעולמה, כל אחת חובשת מסכה כשהיא נמצאת בחברה. יש להן יכולת מדהימה ומסקרנת של התבוננות בזולת. הציניות והשיפוטיות שלהן רק חיבבה אותן עוד יותר עליי, והעלילה העדינה שמתרחשת כל כולה בין כותלי הבית רוקמת סביב גיבוריה קור דק של אינטימיות.
אל הבניין מגיע קאקורו אוזו, "אדון בן שישים בערך, ייצוגי מאוד ויפני מאוד. קטן קומה למדי, רזה, כל ישותו קורנת אדיבות, החלטיות, עליזות ורצון טוב". הוא משנה את חייהן של הגיבורות שלנו ל... תצטרכו לגלות בעצמכם.
ספר שנקרא לאט, בעדינות, פותח את הלב ומחדד את המחשבה. ספר שישאיר אתכם מזוככים, מרוככים ומעונגים. אם יש לכם זמן החודש לקרוא רק ספר אחד - זה הספר. ואיך אני מקנאה בכם...
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל: sigalr@news2.co.il