הפחד להגיד לנתניהו "אין" עולה לישראל ביוקר

ממשלת ישראל צפויה לשבור בקרוב את השיא השלילי שהיא עצמה קבעה. הממשלה היוצאת כבר מחזיקה בתואר הבעייתי של "הממשלה שהעבירה הכי הרבה תקציבי מדינה", כשבמשך ארבע שנות כהונתה היא הספיקה להעביר שמונה חוקי תקציב שונים. אבל ההישג המפוקפק הזה צפוי כעת להישבר בעקבות הנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו לפתוח את תקציב המדינה לטובת תוספת (נוספת) של מיליארדים למשרד הביטחון עבור רכש דחוף של חימושים ואמצעי לחימה. החלטה זו יוצרת תקדים נוסף, בכך שהיא תהפוך את הממשלה לראשונה בתולדות ישראל שתצביע על חוק תקציב המדינה למרות שהכנסת כבר פוזרה, שבועות ספורים לפני בחירות.

פתיחת התקציב, פרובלמטית ככל שתהיה, היא לא הבעיה אלא הסימפטום. נחזור רגע אחורה, ל-4 בדצמבר 2025 - ישיבת הממשלה על תקציב המדינה לשנת 2026. באותו יום הושגו הסכמות על כך שתקציב הביטחון יעמוד על 112 מיליארד שקלים בלבד, מספר נמוך באופן ניכר ממה שדרשו במערכת הביטחון. סיכום זה התבסס על תרחיש כלכלי-ביטחוני אופטימי במיוחד שחזה רגיעה בכל הזירות ורידוד של גיוס המילואים.

המציאות הייתה שונה לגמרי, ולאחר פתיחת מבצע "שאגת הארי" הוחלט על עדכון תקציב הביטחון ל-143 מיליארד שקלים. בחודשים האחרונים מסתמן שגם הסיכום הזה היה לא ריאלי (במשרד האוצר יגידו שהוא כן ושמערכת הביטחון פשוט לא יודעת שובע), כאשר תרחיש הייחוס שוב היה אופטימי מדי ולא כלל כיבוש של רצועת ביטחון רחבה בלבנון, התמודדות עם המצב הנפיץ ביהודה ושומרון, כוננות גבוהה לסבב נוסף מול איראן וכעת גם "חזית שמינית" בעימות אפשרי מול מעצמה אזורית נוספת - טורקיה של ארדואן.

כל סבב, כל הפצצה ואפילו כל "היערכות לקראת הסלמה" עולות לתקציב המדינה סכומי עתק. אבל השיח על הכסף מפספס דבר מהותי. כמאמר הקלישאה, יש דברים שכסף פשוט לא יכול לקנות. מערכת הביטחון מתמודדת כעת עם מחסור בשלושה משאבים קריטיים: חימושים, פלטפורמות וכוח אדם. על פניו, אלו בעיות שכסף היה אמור לפתור. הרי חימושים (ובתוך זה מיירטים) זה משהו שאפשר לייצר או לקנות, אותו דבר לגבי פלטפורמות כמו טנקים, נגמ"שים, האמרים, ספינות קרב ומטוסים. אבל המציאות מורכבת יותר. כאשר מערכת מגיעה למצב של בלאי או מחסור בפריטים, למשל כמו בהתרוקנות הנוכחית של מלאי המיירטים האמריקני - גם הזרמה מיידית של מיליארדים לא תעזור, כי פסי הייצור פשוט לא עומדים בקצב. אותו דבר במקרה של מחסור בפלטפורמות - אומנם אפשר לרכוש מטוסים חדשים או האמרים מארצות הברית, או מנועי טנקים מהגרמנים - אבל מהרגע בו נסגרה העסקה ועד הרגע בו המלאי יחודש יכולות לעבור שנים.

בכל הקשור לכוח אדם, המצב אפילו מורכב יותר. התפיסה הכלכלית הפשטנית אומרת שאם כוח האדם לא מגיע, אז פשוט צריך להעלות את שכר העובדים עד שיהיה משתלם להם להגיע. זה מה שניסו לעשות בצבא המילואים בשנים האחרונות באמצעות סיוע ומענקים נדיבים, אבל האסטרטגיה הזו נתקלה בקיר המציאות. מאות אלפי משרתי המילואים הגיעו לרמת שחיקה והקרבה שכסף כבר לא יכול לפצות עליה, ואם חוזרים למודלים של הכלכלה הקלאסית אז פשוט הגענו לנקודה בה היצע המילואימניקים מוצה ואי אפשר להגדיל אותו בטווח הקצר, וזה לא משנה כמה הביקוש יגדל או כמה כסף ימשיכו להזרים לשם.

זו המציאות שלא מתייחסים אליה מספיק בכל הקשור למאבק האין-סופי בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון על התקציב. בהקשר הזה, צודקים במשרד הביטחון שצריך כרגע להפנות כמה שיותר משאבים להתחמשות והצטיידות, מפני שבנקודת הזמן הנוכחית מדובר קודם כול על חידוש מלאים קריטי מאשר על התעצמות. אבל גם אם הם צודקים באספקט הזה - המסקנה מכך היא לא שצריך להזרים מאות מיליארדי שקלים לצבא ללא בקרה.

התובנה הקשה יותר היא שמערכת הביטחון מתוחה עד הקצה באופן מדאיג, ושהגיע הזמן לצמצם חזיתות ולחתוך הפסדים. ישראל היא אומנם מעצמה אזורית, אבל אם המעצמה הגדולה ביותר בעולם הגיעה למשבר חימושים ומיירטים אחרי 40 ימי לחימה - אפשר רק לדמיין מה המצב בישראל אחרי שלוש שנים ויותר מדי חזיתות פתוחות. וזו הנקודה בה מערכת הביטחון טועה לחלוטין, כאשר היא מתמסרת למדיניות שר הביטחון ישראל "בום בום" כ"ץ ולהתנהלות המדינית-ביטחונית המתגרה של ראש הממשלה נתניהו. האם ישראל יכולה להתמודד עכשיו גם עם חזית פתוחה מול מעצמה אזורית נוספת כמו טורקיה של ארדואן? האם יש לנו מספיק מיירטים במקרה שבו התסריט ההיפותטי הזה יתממש? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיכנס לעימות עם מדינה חברה בנאט"ו שהיא בעלת ברית קרובה של הנשיא דונלד טראמפ (כאשר המשמעות של זה היא ששום רכבת אווירית אמריקנית לא באה בחשבון)? האם בישראל כבר מצאו פתרון למצב שבו הטורקים מונעים מישראל גישה לנפט וחיטה העוברים דרך הים השחור ומצר הבוספורוס? כל השאלות הללו הן שאלות בסיסיות של ניהול משאבים וכלכלת מלחמה שבכלל לא קשורות למיליארדים שיועברו למערכת הביטחון - ונדמה שאף אחד לא מוכן להרים את הדגל האדום בפני הדרג המדיני.

הגיע הזמן שבמערכת הביטחון ידעו להגיד לראש הממשלה נתניהו את המילה "אין". אין לנו את היכולת להמשיך במצב הנוכחי. רוצה לפתוח בחזית נוספת? בכבוד, רק צריך לקצץ משאבים מחזית אחרת. המשמעות היא למשל להוציא את כל כוח האדם מדרום לבנון או סוריה, או להיערך למציאות בה לא נוכל ליירט טילים מאיראן או מתימן או לעצור לחלוטין את התמיכה שבקריצה בפרובוקציות ביהודה ושומרון שגוזלות כמויות אין-סופיות של סד"כ הכרחי. זה לא נעים, בטח שלא בזמן בחירות, אבל זה עוד פחות נעים למצוא את עצמנו במציאות של קרב ללא טנקים תקינים וחיילים שמסתערים עם מחסניות ריקות. אמירה כזו מצד מערכת הביטחון גם יכולה להוביל לכך שנהיה ערוכים יותר לקרב עתידי, וגם תוביל לחיסכון גדול בתקציב הביטחון באופן שיאפשר לצמצם את הגירעון ולמנוע העלאת מיסים מסיבית.

ואם "גורמים במערכת הביטחון" יגיבו לטור הזה בכך שמדובר בשטויות, ושהמערכת יכולה להתמודד עם כל איום בכל חזית - אז שיוותרו על התוספות העצומות האלה שהם דורשים ושיפסיקו לתדרך במקביל עיתונאים בכמה המצב קשה ובכך שהם זקוקים לעשרות מיליארדים באופן דחוף. אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו.