האיום הטורקי אינו דומה לאף איום אחר שהכרנו

יחסי ישראל עם טורקיה, שידעו בעבר בעיקר עליות, נמצאים מאז אירועי המרמרה (2010) בירידה עקבית ונראה שלאחרונה הגענו לנקודת המורכבת ביותר במגמה הנוכחית.

• החשש במערכת הביטחון מהסלמה עם טורקיה

לטורקיה היו ויש שאיפות אימפריאליסטיות. ארדואן לא הסתיר זאת מאז נבחר לראשונה בשנת 2014. ניתן לראות זאת בדרישות הטריטוריאליות השונות: יוון, קפריסין, סוריה, עיראק. ניתן לראות זאת גם באופן שבו בונה טורקיה את יכולותיה הצבאיות, המבוססות על תעשייה ביטחונית מקומית איכותית ולא רק, על מעורבותה במזרח התיכון וניסיונה להיתפס כגורם מרכזי בכל סכסוך וכחלק מהפתרון (עזה, איראן).

העימות עם טורקיה לאחר אירועי המרמרה התבטא אז בניתוק היחסים הדיפלומטיים, בשינוי הסטטוס הכלכלי, התיירותי ובהצהרות מתלהמות שהלכו והקצינו.

עם נפילת שלטון אסד בסוריה (דצמבר 2024), עת זיהתה טורקיה הזדמנות לדריסת רגל במזרח התיכון, ובכך להתקרב לגבול עם ישראל. היא ניסתה להיכנס לתוך הוואקום שנוצר בסוריה, ראשית עם משטר חדש שמחפש את דרכו ושותפיו ושנית החלל שנוצר עם הסגת הכוחות האיראניים. תקיפת ישראל בשדה התעופה T4 בחודש אפריל, 25 יום לאחר ביקור קצינים טורקיים באתר, היה האיתות הראשון שישראל לא תסכים לנוכחות או למעורבות טורקית בסוריה.

התקיפה שבוע שעבר באבו דוחור כבר לא הייתה למניעת דריסת רגל טורקית, אלא למניעת מעורבות טורקית בבניית כוחו של צבא סוריה החדש, תוך הצבת מערכות ויכולות אשר עלולות להפר את האיזון ולפגוע בחופש הפעולה הישראלי.

האויב שאינו דומה לאף אויב אחר

העימות המתפתח בין ישראל וטורקיה שונה באופן מהותי כמעט מכל עימות ביטחוני שישראל הכירה מאז הקמתה. ישראל רגילה להתמודד עם ארגוני טרור כמו חיזבאללה או חמאס, עם מדינות עוינות כמו: איראן, סוריה ובעבר גם מצרים וירדן, ועם איומים המגיעים בעיקר מהגבולות המיידיים. טורקיה היא סיפור אחר לחלוטין: מעצמה אזורית גדולה, בעלת צבא גדול ותעשייה ביטחונית מתקדמת ואיכותית, חברה בנאט"ו, בעלת קשרים בין-לאומיים ענפים ובראשם הקשר עם ארצות הברית, שנישען על מערכת יחסים אישית קרובה בין הנשיאים שהובילה להתקרבות בין המדינות. כל זאת, עם מדינה שבנקודת הגבול הקרובה ביותר היא במרחק של כ-300 ק"מ בלבד מישראל, מנקודת הגבול בין טורקיה לסוריה.

לטורקיה שאיפות אזוריות גלויות, שאיפות שמתבטאות בתביעות טריטוריאליות ובניסיון להציב עצמה כגורם מרכזי במזרח התיכון, כגורם אשר מהווה פתרון לכל בעיה וממצבת עצמה כגורם כוח חשוב. כך ראינו עם מעורבותה בסיום המלחמה בעזה (ארדואן קודם למעמד של בעל חתימה במסמך העקרונות של הנשיא טראמפ), במשא ומתן לסיום המלחמה עם איראן ובסוריה כמובן. טורקיה הפכה עצמה לגורם שלא ניתן להתעלם ממנו בכל סכסוך, בעיה או פתרון במזרח התיכון.

מאבק על הסדר החדש

העימות עם טורקיה, איננו אם כן רק עימות ביטחוני או צבאי, שהוא לעצמו קטר מוביל ביחסים בין המדינות. ארדואן מבקש למצב את טורקיה כמעצמה מובילה במזרח התיכון. ישראל מצידה מנסה לשמור על חופש הפעולה הצבאי שלה ולמנוע מצב שבו מדינות עוינות או יריבות בונות סביבה צבאית חדשה סמוך לגבולנו. לכן, סוריה הפכה לזירת התגוששות בין שתי התפיסות.

שיתוף פעולה בין סוריה לטורקיה - זה בדיוק החשש והאיום שישראל מנסה למנוע. טורקיה מנסה להיות מעורבת בסדר החדש בעזה ביום שאחרי חמאס, בדיוק מאותם מניעים, כדי לתפוס מקום של בכורה על הסדר החדש. סדר שגם יעמיד אותה בעמדת זינוק טובה מול ישראל. עם מנהיג קיצוני כארדואן, ההצהרות המתלהמות יוכלו בקלות להתחלף בעימותים צבאיים ישירים. נוסיף לזה את הזירה הימית, ששם לטורקיה יש יתרון מובהק לא רק על ישראל, אלא על כל מדינות האזור (יוון וקפריסין), והינה טורקיה היא נותנת הטון בסדר האזורי החדש.

המבחן הישראלי

האתגר הטורקי מחייב את ישראל לשנות את צורת החשיבה האסטרטגית שלה. מול ארגון טרור השאלה העיקרית היא כיצד לשבש את יכולתו לפגוע בישראל, מול איראן השאלה המרכזית כיצד להתמודד מול מעצמה אזורית המפתחת יכולות צבאיות ואסטרטגיות המהוות איום קיומי. מול טורקיה השאלה רחבה יותר - כיצד מונעים מיריבה אזורית חזקה לבנות סביב ישראל מציאות אסטרטגית חדשה מבלי להפוך אותה לאויב צבאי ישיר? זה שילוב של כוח, דיפלומטיה, בריתות אזוריות ובין-לאומיות, מודיעין והשפעה.

ישראל כבר איננה מתמודדת מול מדינות חלשות או ארגונים חמושים. היא ניצבת מול מציאות אזורית שבה מעצמות כמו טורקיה מבקשות להרחיב את השפעתן ולמלא את החלל שנוצר לאחר התמוטטותם של הסדרים הישנים.

אם המאבק ישאר מוגבל לסוריה ולזירה הדיפלומטית, ניתן יהיה לנהל אותו. אך אם ישראל וטורקיה יגיעו למצב שבו כל פעולה של אחת נתפסת כאיום ישיר על השנייה, הסיכון להסלמה יעלה באופן דרמטי.

ישראל בנקודת הזמן הזו, לאחר שלוש שנות מלחמה, מול כל הזירות הסובבות אותנו ובתוכנו, עם צבא שחוק וקטן במידותיו על משימותיו, עם תהליך בניין כוח צבאי עתיר ממון וארוך בשנים ועם לא מעט אתגרים פנימיים, איננה צריכה ולא נכון יהיה להפוך את טורקיה למדינת אויב. הגדרתה כ"מדינת עניין", זו הגדרה מספקת (ופחות מאיימת), לסמן שחל שינוי בנקודת המכוון של המערכת הצבאית והמדינית. כל ההצהרות המתלהמות ואיומי הרהב ששמענו ושבענו מהם בשנים האחרונות - זה הזמן לאחסנם ולעבור למדיניות שקולה, אחראית, מאוזנת ומרחיקת ראות.

האתגר הטורקי כאן ויולווה אותנו בעתיד הקרוב, ימים יגידו לאן יוביל העימות הנוכחי.

>>> תא"ל (במיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית בצה"ל וכיום יועץ אסטרטגי ומומחה לביטחון לאומי