הנה חלפו מעל 500 ימים מאז תחילת המלחמה וניכרים הסימנים הראשונים של סיום השלב הראשון של שחרור החטופים, לראשונה מאז נובמבר 2023. זה עדיין לא הזמן לחשבון נפש, אבל נכון לעצור ולשאול את עצמנו איך בעצם הגענו לכאן – לעסקה שכולם מרגישים שיש בה שמחה גדולה אשר טבולה בחשש וגם בעצב. העסקה מתקיימת כאשר חמאס עדיין על הרגליים והמשמעויות האסטרטגיות של עסקה, אשר כרוכה בוויתורים קשים, מטילות צל ספק על היכולת לשמר את הישגי המלחמה, רבים ככל שיהיו, לאורך זמן.
השיח הציבורי בשחור ולבן
זה מרגיש שלאחרונה השיח הציבורי בישראל ממוקד רק בדבר אחד. אין בשיח סקרנות מהסוג שחושב קדימה, מנתח משמעויות ומאיר איומים מאחורי הפינה, אין גם עמדה אלטרנטיבית שונה. אז מה יש? יש סיקור טלוויזיוני עשיר בתיאורים ורגש, כמו תוכנית ריאליטי ארוכה וממכרת שמשאירה אותנו עוסקים רק בהיום ובעכשיו. אי אפשר לצלול לאקטואליה מבלי שנפגוש אמירה צורבת על ראש הממשלה, רצחניותו של חמאס ושידור במעגל סגור על הכאב של המשפחות שאיבדו את יקיריהן, הצורך להחזיר את כולם "היום ועכשיו". שלא נטעה, אלה דברים חשובים, ברומו של עולם, אבל הם לא הדברים היחידים שנכון לעסוק בהם. משתי סיבות, אחת, כי כל השיח חוזר על עצמו ושנית - לא מוצע נרטיב אחר, אפילו לא סיפור או נימוק סביר אחד, אחר, שמניח את הדעת ומסביר "איך הגענו לכאן", חוץ מהצבעה על כישלון פרטי של איש אחד שאצלו נפלה כל החלטה. העולם שלנו יותר מורכב ומי שחושב שהכישלון יושב בירושלים, או רק במקום אחד, טועה ולכל הפחות מחמיץ את התמונה הגדולה.
חמאס שומר על קו אחד
עד כה ניכר שחמאס עשה "עבודה טובה", למעט טעות גסה בהעברת גופתה של שירי ביבס ז"ל. חמאס מותח לכולנו את העצבים כל שבוע ושומר על הדרג המדיני (שלנו ושל ארצות הברית) ברמת "אי-שביעות רצון סבירה" – באופן הזה חמאס מיישם את הגרסה של "הליכה על הקצה במזרח התיכון", קרי - אתה נסחט אבל לא כדאי לך להפוך את השולחן.
בשבועות האחרונים, חמאס חדר תודעתית לנימי החברה הישראלית ופרט על מיתרי הרגש שלנו בהצלחה. הציבור בישראל התמסר לקצב הפעימות של שחרור החטופים, ולהערכתי, לא מסוגל לדמיין מציאות שבה התהליך נעצר. קשה לנצח במלחמה או להגיע חזק לשולחן המשא ומתן כשהצד השני מבין שאתה קונה (עסקה) בכל מצב או "בכל מחיר".
בקרוב מאוד חמאס ינופף בפנינו בעסקה שקשה יהיה לסרב לה - את כל החטופים, במכה אחת, כאן ועכשיו והעיקר שנעזוב אותם לנפשם. בשולחן המשא ומתן חמאס ידרוש דרישות מוגזמות ואז ייסוג, תוך הפגנת "גמישות", לסטטוס-קוו של 6 באוקטובר. אחרי שחרור האסירים, חידוש שכבת ההנהגה העליונה בעזה, בטורקיה ובקטאר, הם יודעים שהשיקום יגיע גם יגיע כי הקהילה הבין-לאומית לא תעמוד מהצד והמשאיות ממצרים יגיעו מעצמן. חמאס נתן לנו סטירה, ועכשיו הוא שם את הידיים מאחורי הגב, כאילו אומר - "נפגש בסיבוב הבא".
הנחות עבודה שגויות ואיך הגענו לכאן?
אחת מהשאלות הכי שכיחות שמופנית אליי היא: "תגיד, תכלס, איך ריבונו של עולם הגענו לכאן?". איך אחרי כמעט שנה וחצי של לחימה, כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה אש שהומטרה, כל כך הרבה קשב של העולם החופשי לזירת הלחימה, איך הגענו לעסקה כל כך בעייתית שנותנת משמעות חדשה וכפולה למילה "ערבות הדדית". ערבות הדדית לפדיון שבויים מחד, והקניית תחושת ביטחון לציבור רחב, שחושש ומאמין שחזרנו ל-6 באוקטובר 2023 עם חמאס (קצת יותר קטן ומוחלש), מאידך.
לדעתי זה לא רק עמד על החלטה של איש אחד, ממש לא. לדעתי, מה שהוביל לנסיבות שאיתן אנו מתמודדים בימים אלה קשור להנחות העבודה שעמן נכנסנו בראשית 2024 לסבב החדש של המשא ומתן, אחרי ההצלחה (היחסית) של סבב נובמבר 2023. זה קשור לארבע הנחות עבודה בסיסיות שאימצנו ושבהן המציאות טפחה על פנינו, ועד שהבנו (אם בכלל) היה כבר מאוחר מדי.
הערכת יתר ראשונה: נחסל (מהר) את הנהגת חמאס
הנחת העבודה הראשונה קשורה לאמונה (המקצועית) של מערכת הביטחון שנצליח בתוך חודש-חודשיים (לפני מרץ 2024) לפגוע פגיעה קריטית בהנהגת חמאס הבכירה. כמובן שזה לא קרה, וגם ניסיון העבר מוכיח שבשעת לחימה ובהיעדר גורם ההפתעה, את בכירי חמאס בולעת האדמה.
הבכיר הראשון, מרוואן עיסא, חוסל לקראת סוף מרץ 2024, מוחמד דף חוסל ביולי 2024 וסינוואר רק ב-16 באוקטובר 2024. זאת הרבה אחרי שהמשא ומתן כבר היה שרוי בקיפאון עמוק. מערכת הביטחון העריכה הערכת יתר את יכולתה לייצר מודיעין איכותי דיו, ועל בסיסו לשגר אמל"ח מדויק באופן שיביא לפגיעה קטלנית ב"ראש הנחש", באופן שיוביל לפגיעה אנושה בחמאס בזמן שהלחימה הייתה עדיין בעיצומה. למצער, גם במקומות שבהן ההיתכנות הייתה גבוהה, הסתבר שמשמעות הדברים היא שהסיכול יוביל לפגיעה גם בחטופים, שהרי בכירי חמאס גם הקיפו את עצמם במגנים אנושיים. עלינו לזכור שהחיסולים המשמעותיים באמת קרו בזמן שהמערכה הצבאית בעזה כבר הייתה בעצימות נמוכה, והאפקט של הפגיעה בסינוואר כבר איפשר לחמאס להתאושש ולהישאר על רגליו. ליכולת של הנהגת חמאס לשרוד את הפרק הצבאי של הלחימה העצימה הייתה משמעות כבדה בשולחן של המשא ומתן.
הערכת חסר שניה: ייווצר קרע בין חמאס לבין אוכלוסיית הרצועה
הנחת העבודה השנייה קשורה להערכת החסר שלנו באשר לקשר ההדוק בין חמאס לבין האוכלוסייה ברצועת עזה. הייתה הנחת עבודה, שבד בבד עם התגברות המערכה הקרקעית ייווצר קרע בין חמאס כארגון לבין האוכלוסייה העזתית. ההמונים יהיו עדים להרס העצום, יפנימו את האסון שהארגון המיט עליהם ויקיאו אותו מתוכם. רוצה לומר, שהתפיסה הייתה שאובדן המשילות של חמאס יהיה תוצאה בלתי נמנעת של הלחץ הצבאי. לא הערכנו נכונה עד כמה חמאס נטוע עמוק במרקם החברתי בעזה ועד כמה הוא מחובר לנימי האזרח. התפיסה שהאוכלוסייה העזתית גם היא אסירה של ארגון ג'יהאדיסטי מטורף היא פשוט לא נכונה. מאז 2006 (ואף לפני כן) חמאס עשה עבודה טובה לגיוס התמיכה והתלות של האוכלוסייה בו. בזמן שהסיוע ההומניטרי המשיך לזרום לרצועה בכמויות שחמאס יכול היה רק לחלום עליו בתחילת המשא ומתן (מעל 250 משאיות ביום), ההתגייסות לשורות חמאס היא ברירה טבעית ולא רק ברירת מחדל. הלחץ הצבאי לא יכול היה להכריע את האויב בחבל ארץ שבו הגיל החציוני הוא 19.5, וכל אזרח שני הוא ה"מגויס הבא". בעזה של 2025, לחבית הטרור באמת אין תחתית.
הערכת יתר שלישית: המתווכות יעשו את העבודה
הנחת העבודה השלישית צורבת במיוחד, והיא הערכת היתר באשר לנכונות של המתווכות להישכב על הגדר בעזה בשביל לצאת מהמבוך של המשא ומתן. שררה הערכה שאם הלחץ הצבאי יביא את חמאס לשוקת, בסוף המתווכות ידעו להביא אותו לשתות. חמאס תלוי בהם ולהם יש את המנופים כדי להוביל את חמאס לפשרה. התקשורת הידהדה חזק את המסר הזה, היו ציפיות גבוהות ותסכול שגלש לכל עבר, בזמן שכולם ציפו מהמתווכות לחלץ את עגלת המשא ומתן מהבוץ. כשזה לא קרה, הזעם גבר. ומה הפתרון? להפעיל לחץ נוסף על קטאר ומצרים (שהרי הם כבר מזמן מגויסים לדגל של המערב). לצערי, כבר מפברואר 2024 היה ברור שגם אם הראש של המתווכות במערב, הלב נשאר במזרח. אין ולא היה להן שום כוונה לשבור כלים מול חמאס. הן התנהלו בקור רוח מחושב, כמו עורכי דין במשפט גירושין, יעילים וקרים, מעבירים את האינפורמציה לצד השני ומחכים לתשובה. תמיד מאפשרים לכל צד לשחרר קיטור, אבל אף פעם לא נוקטים צד. המתווכות פועלות, גם בימים אלה, מתוך אינטרסים פנימיים שלהן, סדרי העדיפויות שלהן שונים והן לא שמות "עסקה" בראש הרשימה. למה? כי ביום שמדינת קטאר תייצג בחירוף נפש את העמדה הישראלית בלבד, כל ייחודה וכוחה האסטרטגי יתנדף כלא היה, היא פשוט תהיה עוד מדינה במערב. גם היום אנחנו בשלנו, מופתעים בכל פעם מחדש שמצרים, שידועה כמי שאינה אוהדת חמאס, לא מסתערת איתנו על פאתי רפיח, אלא צופה מהצד. זה שהם לא אוהבים אותם זה לא אומר שהם יתייצבו לצדנו בזמן מצוקה.
הערכת יתר רביעית: העולם איתנו עד הניצחון המוחלט
הנחת העבודה הרביעית היא הכואבת ביותר. בחודשים הראשונים של שנת 2024 סייענו לדובר צה"ל בעריכת סרט הזוועות בן ה-47 דקות. הצפייה בסרט ובחומר העריכה המזוויע נטעה בכולנו את התחושה שאל מול זוועות כאלה, מתועדות ברזולוציה כל כך גבוהה, העולם לא ישקוט (וגם אם יירגע). הוא יעמוד לצדנו ללא הגבלת זמן. אם כל תמונה שווה אלף מילים, מול ברבריות כזאת, העולם יריע לנו ויעודד אותנו "לעשות את העבודה". גם כאן, הערכנו הערכת יתר את הסולם הערכי של בעלי בריתנו הקרובים ביותר בעולם. למה?
כי בזמן שרוב העולם עסוק בימים אלה בתיאור של "אפקט טראמפ", ראוי להקדיש כמה מילים (ואפילו ספר) על "אי-אפקט ביידן". מאז ינואר 2024 שיירת של משלחות, ובראשן מובילי הדעה וההחלטה של ארצות הברית, עשו את דרכן ארצה ובפיהן רק בשורה עם שאלה אחת – "מתי אתם הישראלים מסובבים את הקנים ומקפלים את המלחמה?". קשה להפריז בעוצמה, בתכיפות ובדחיפות של זעקות השבר של בעלי הברית שלנו. המסר הביקורתי של ראש הממשלה לתקשורת ביוני 2024 על הגבלת משלוחי הנשק היה אחרי הבעת איפוק רב. בזמן שכוחותינו נלחמים בשבע חזיתות, כוח הכבידה של הבחירות לנשיאות בארצות הברית כבר נתן אותותיו על מה שהן העזו לדרוש מאיתנו - תעצרו את המלחמה.
ומי לדעתכם הקשיב לנרטיב הזה, אם לא חמאס? כשהיינו בדוחא, מספיק היה שידור של מסיבת עיתונאים אחת של ביידן באל-ג'זירה כדי להבהיר לצוות שלי שהמשא ומתן לא יזוז מילימטר קדימה – למה שחמאס יוותר על משהו שהמעצמה הכי חזקה בעולם כבר דורשת מישראל? מבחינת חמאס, תגובתנו ללחץ לא משנה כי הוא יוצא מורווח בכל מקרה: אם נסכים לבטח, וגם אם נפנה לארצות הברית כתף קרה. קשה להסביר עד כמה ממשל ביידן ומדיניותו היו לא קונסטרוקטיביים לדינמיקה של המשא ומתן. בימים אלה, אנחנו לפתע שומעים בכירים מהממשל הקודם מפנים אצבע מאשימה כלפי חמאס על כישלון המשא ומתן. הם יודעים היטב למה, היום עדיף להם להזדרז ולהשחיר את חמאס ולא את המדיניות הכושלת, הרופסת, שהם טוו במו ידם – שהרי הם אלה שנתנו לחמאס את בלון החמצן.
בשיא המלחמה, בנקודת שפל קשה ברוב החזיתות, הגיעה משלחת מומחים ממשרד המשפטים של מדינה זרה על מנת לאמוד את מידת דבקותה של ישראל בדין הבין-לאומי ובזכויות אדם. בכיר מאוד מאותה מדינה ניסה להרגיע אותי שלביקורת של המשלחת לא תהיה השלכה על שיתוף הפעולה בין המדינות שלנו – אל תדאג, הוא אמר, אנחנו נמשיך כאילו לא קרה דבר. בתגובה, אמרתי לו שעל שיתוף הפעולה בינינו אני לא מודאג. מה שמדאיג אותי שוכן במישור גבוה יותר. בשוך הקרבות, הציבור בישראל יזכור שבעוד שבזמן שמדינת ישראל הותקפה בשבע חזיתות, נלחמה על קיומה, נרצחו ונפלו מיטב בניה, "התרומה" של המדינה שלו הסתכמה בספירת משאיות בדרום הרצועה.
מסתבר שהעולם של בעלי הברית שלנו שונה: בערכים, באינטרסים ובמחשבה. כדאי שנזכור את זה לפני שניערך למלחמה הבאה – האכזבה מהם קשה. הכישלון שבו אנו מוצאים את עצמנו כיום אינו נובע רק מהחלטות שגויות של יחידים, אלא ממערך מורכב של הנחות שגויות, הערכות יתר והבנת חסר. מדובר במערך שלם של כשלים תפיסתיים, שהובילו למצב הנוכחי.
כמה מחשבות על מוסר לחימה
הסיפור הקודם מעורר מחשבות נוגות על טוהר הנשק, מוסר לחימה, וכל מה שמיטב בנינו עושים שם בחזית הלחימה. האם מצבנו כל כך קשה, שאנחנו זקוקים לכיול של המצפן הערכי שלנו על ידי חברינו בניכר? לאחרונה ישנם קולות רבים בעולם אשר מטילים ספק ודופי במוסר הלחימה שלנו, כולם. יש לבעלי בריתנו הרבה מה לומר על הדרך שבה אנחנו מפעילים כוח אש מהאוויר, מהקרקע ובסמטאות הרצועה. בשנה האחרונה זה הציק לי, חששתי שהעוצמה של הוויכוח עלולה לרפות את ידנו, לעורר ספק בדור הצעיר שלנו, אולי אפילו אצל הילדים שלי, שירגישו מבוכה ולא יהלכו זקופי קומה. ואז נזכרתי בסיפור הבא:
באחד מלילות נובמבר 2023 בדוחא, במהלך סבב הפעימות לשחרור החטופים, נזכרתי במרדף אחרי רב המרצחים, עבדאללה ברגותי. זה מחבל שהוגדר על ידי חמאס, בעדיפות עליונה, להיות משוחרר בעסקה הקרובה.
המרוץ המפרך כדי להביא למעצרו של המהנדס ברגותי נמשך חודשים רבים במהלך האינתיפאדה השנייה. לאחר מעצרו, ברגותי הורשע בפיגועים שגבו את חייהם של 66 ישראלים ומעל 500 פצועים, ולכן גזר עליו בית המשפט בישראל 67 מאסרי עולם. עבדאללה ברגותי נעצר בבוקר 5 במרץ 2003 בזכות מודיעין שנאסף במאמץ עילאי של לוחמים, שבמהלכו הסתבר שהוא מעת לעת מלווה את ביתו בת השלוש לגן ילדים בנקודה מרוחקת מדירת המסתור שלו באזור רמאללה. את המסלול לגן, ברגותי עשה תוך נקיטת אמצעי זהירות ומיקום תצפיות ומאבטחים בכל פינה ברחובות. לצד הצורך לשים עליו את היד בהפתעה גמורה, הנסיגה משטח רווי במחבלים חמושים היה האתגר. באותו בוקר, כוח משותף קטן של שב"כ וימ"מ פרק מהרכב ושם יד על ברגותי באמצע הרחוב. הוא הופתע וקפא במקום כאילו היכה בו ברק, אבל דווקא אז צצה השאלה – מה עושים עם הילדה?
חרף הפקודות מהחפ"ק, הכוח סירב לסגת מהשטח, בעוד שהקרקע בוערת מתחת לרגליו והסכנה קרבה. הם עברו בין הבתים ברחובות, בית בית, דפקו על הדלתות וחיפשו תושב מקומי שבידיו יוכלו להפקיד את הבת הקטנה של השטן. כשמצאו מבוגר אחראי, הם עשו הכול כדי שתחת השגחתו היא תוחזר למשפחתה ולא יאונה לה כל רע. הם פעלו תוך סיכון עצמי, ללא פקודת מבצע, בלי ספר הדרכה או צו שופט.
גם במלחמה הזאת אני חושב שזה החינוך שלנו, הדרך שלנו, אלה הערכים שעל פיהם פעלנו לפני יותר מעשרים שנה ואני מאמין שהם איתנו, בשטח, בקרב הבנים שלנו, שלמדו מאיתנו בדיוק את אותו הדבר. הלוחמים שלנו בצה"ל, בכוחות הביטחון או ההצלה, יודעים היטב שכל סיכול או הצלת חיי אדם אינם שווים אם לא נדע לשמור על צלם אנוש בשדה הקרב, ובאותה מידה בחירוף נפש לרדוף את אויבנו עד קצה העולם.
>>> איל ציר-כהן שימש כחבר בצוות המשא ומתן לשחרור החטופים, כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)