הטור הזה נכתב עליכם. על כל האנשים שראיתי מדי שבת, כבר שנה וארבעה חודשים, בכיכרות. אלו אנשים שבכל שבת, לא פעם גם באמצע השבוע, עזבו הכול, מצאו בייביסטר, או הביאו את הילדים, ביטלו תוכניות, ויצאו לרחובות. לכיכר החטופים בתל אביב, לבגין, לקפלן, לצומת הקשתות, לרחבה בקריית גת, לצומת ברחובות, לרחוב עזה בירושלים - בכל מקום שבו הגעתם כדי שהקול שלכם ישמע. כדי שהקול שלהם ישמע - כדי שהקול שלנו ישמע.
אלו אנשים שהחזיקו שלטים עם תמונות של אנשים אמיתיים שהם לא מכירים, שנחטפו מפה בוקר אחד. הם לבשו חולצות עם הפנים שלהם, סיכות, הניפו דגלי ישראל, צעקו את שמם בקולי קולות. הם דרשו אותם בבית. עכשיו.
"אנחנו איתכם – אתם לא לבד"
מה לא ידעו האנשים ברחובות הללו בשנה האחרונה, כמה אכזבות וטרגדיות. הודעות נוראיות על רצח חטופים שנחטפו חיים, שרדו, ונרצחו בשבי. מותם של חטופים אמיצים שהצליחו לברוח ונהרגו בשוגג בידי כוחותינו. חטופה שנפטרה משברון לב, חיילים רבים מדי שנפלו בקרב, עסקאות שמוסמסו, שהופלו, שנדחו.
והיו גם רגעי אושר ותקווה, עסקאות שהחזירו אלינו ילדים ונשים, מבצעים צבאיים הירואיים שהביאו לשחרור אנשינו, אותות חיים שהכניסו אוויר אבל גם הזכירו לכולם כמה המאבק הזה הכרחי. שנה וארבעה חודשים שהנפש יצאה אל המשפחות, אל היקירים שלהן שלא שבו, שהלב ידע שאסור להשאיר אותם לבד. וכל שבת אותה צעקה שקרעה את הלב וחיברה אותו מחדש: "אנחנו איתכם. אתם לא לבד".
תחילתה של תקומה
שלוש המשפחות של החטופות שחזרו עמדו בזו אחר זו על הפודיום בבית החולים שיבא, וביקשו לומר תודה. תודה לאנשים שהיו שם והשמיעו את קולן של רומי, ודורון, ואמילי, ואת קולם של שאר החטופים, שחזרו, ואלה שעדיין שם. התמונות של רומי מעורסלת עם מירב, של דורון נופלת על זרועותיו של רוני אביה, של אמילי מאושרת עם משפחתה, הן גאולה של עם שלם.
התמונות הללו הן ניצחון הערכים והמוסר עבור מיליוני ישראלים שמאמינים בערבות הדדית, וברעות, ובקדושת החיים. אלו שרוצים להחזיר את האמון שלהם בבני אדם, בהנהגה, בצבא, במקום הזה שבנינו כאן יחד. ככה מתחילה תקומה, ככה מתחיל תהליך ריפוי, ככה מתחילים לבנות מחדש.
ראיתי שלט שהונף לאחרונה, "עבדה תקוותנו", ולא יכולתי לחשוב כמה הוא מדויק. "התקווה מתה אחרונה", נהג לומר נדב גולדשטיין ז"ל שנרצח בכפר עזה עם בתו הבכורה, ואשתו וילדיו נחטפו והוחזרו בעסקה הראשונה. הוא כל כך צדק.
עכשיו זה הזמן למלא את התקווה הזו בחיבוקים שראינו ולזכור כמה לכל הורה, לכל ילד, לכל אח או אחות וסבא וסבתא מגיע החיבוק הזה. חיבוק עם החיים, וגם חיבוק אחרון לפני קבורה כאן בישראל. עוד לא אבדה תקוותנו, עד שהחטוף האחרון יחזור הביתה.