לא מאיראן ולא מלבנון: האיום הקיומי שלא מדברים עליו

ישראל מצטיינת בהיערכות לאסונות שכבר קרו. בחודשים הקרובים, נמשיך לשמוע אין-ספור ויכוחים על ועדת החקירה, על הכשלים המודיעיניים והמבצעיים, ועל מי התקשר למי ובאיזו שעה. זה כמובן דיון חשוב להסקת מסקנות מתבקשות, אך הוא לא זה שיבטיח את עתידנו. הדיון החשוב באמת הוא כיצד למנוע את האסון הבא, והוא דורש חשיבה שונה, המתעלה מעל השיח היצרי היומיומי, ומתמקדת בשורש הבעיה שמאיימת לרסק את הכלכלה, החברה והביטחון של ישראל. האיום הזה לא מתחיל באיראן. הוא מתוצרת בית, עשוי להישמע קצת משעמם, ולכן לא תשמעו עליו בחדשות: המבנה השלטוני והחברתי של ישראל הוא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על שרידותה של המדינה לאורך זמן.

בדרך להתנגשות חזיתית

האיום מתבטא בשלוש נקודות שבר עיקריות, המובילות אותנו למסלול התנגשות:

שבר חברתי

הקיטוב בין הקבוצות בישראל הוא לא עוד מחלוקת פוליטית רגילה. הוא משקף התנגשות מהותית בין האמונות והערכים הבסיסיים ביותר של כל קבוצה, ומובילה למלחמת ערכים שאף צד אינו מוכן להפסיד בה. את סימניה הכואבים אנו רואים ביתר שאת בשנים האחרונות. למרבה הצער, זה עשוי להיות רק הקדימון.

שבר כלכלי

בישראל ישנן קבוצות הולכות וגדלות שאורח החיים שלהן נשען על מימון של קבוצות אחרות, שהולכות וקטנות. מדובר בסכום שמגיע לעשרות ואף מאות אלפי שקלים בשנה למשפחה, ולאור המגמות הדמוגרפיות צפוי להכפיל את עצמו תוך שני עשורים. אין שום תרחיש סביר שבו כלכלת ישראל תוכל להמשיך לשאת בעול הכבד הזה, מבלי להביא לגלי הגירה גוברים במהירות. מספיקה תנועה החוצה של אחוזים בודדים מהעשירונים העליונים של ההכנסה, בכדי להביא לפגיעה דרמטית בכלכלה. ככל שנדחה את הפעולות הנדרשות, כך יהיה קשה יותר לעצור את כדור השלג הזה.

שבר ביטחוני

נגזר במישרין משתי הנקודות הראשונות: כלכלה חזקה היא תנאי הכרחי למימון צרכי הביטחון, בעוד לכידות חברתית, לפחות ברמה מסוימת, הכרחית לחוסן והביטחון הלאומי. המגמות הדמוגרפיות והחברתיות הנוכחיות מאיימות לרסק את מודל צבא העם. צה"ל, כידוע, סובל כיום ממחסור של אלפי לוחמים, שרק ילך ויחמיר ככל שיחלפו השנים, עד לכדי פגיעה בכשירותו המבצעית.

מבנה המשטר בישראל לא מאפשר לטפל ברצינות באף אחד מהאיומים הללו

השיטה האוניטרית הנהוגה מחייבת ריצוי קבוצות לחץ לשימור הרוב הפוליטי, ולא מייצרת תמריצים לפוליטיקאים לעסוק בבעיות ארוכות טווח. כל שלטון שייבחר, ימצא עצמו כפוף בדיוק לאותם אילוצים. אלא שבשונה ממדינות אחרות, לישראל אין את הפריווילגיה שלא להיות מעצמה כלכלית וביטחונית עם יציבות משטרית. המשך במסלול הנוכחי של "עסקים כרגיל" מסכן את עצם קיומה של ישראל בטווח של כשני עשורים מהיום.

הדרך לפתרונות גרועים רצופה כוונות טובות

אנו נתקלים בכמה תגובות נפוצות לאיומים הללו:

• מחנה ה"יהיה בסדר": כולל את אלו החושבים שהכול יסתדר אם רק נחליף את ראש הממשלה, וגם אלו הטוענים שאם רק יניחו לראש הממשלה למשול הכול יסתדר. שתי הקבוצות מתעלמות מבעיות היסוד המבניות, שכל הנהגה תהיה כפופה להן.
• מחנה "הפשרה" מאמין שאם רק נסכים על מה שאפשר, וקצת נתפשר על מה שאי אפשר, נוכל לחיות כאן יחד. זוהי גישה רומנטית ומלאת כוונות טובות, אך היא מתרסקת אל סלע המציאות פעם אחר פעם, במיוחד נוכח השינוי הדמוגרפי. 

  

• מחנה "ההכרעה": גורס שהמשך קיומה של מדינת ישראל דורש הכרעה ערכית ברורה. כך למשל – קולות בולטים קוראים לביטולן של מערכות החינוך הקיימות והקמת מערכת ממלכתית אחת שרק אותה המדינה תורשה לממן; אחרים שקוראים להכרעה בצורה חד-ערכית כיצד צריך להראות המרחב הציבורי; יש שדורשים תקצוב של קבוצות שאינן משרתות על חשבון אחרות ועוד. המשותף לכולם הוא האמונה שצד אחד יתכופף לבסוף לפי רצונו של האחר מתוך תחושת עליונות מוסרית. הניסיון לכפות ערכים אחידים על חברה מקוטבת עם דמוגרפיה משתנה במהירות – הוכח כלא ישים, מבזבז זמן יקר, מעצים את הקרע, והורס את הסיכוי לשקם את החוסן הלאומי.

יש כמובן גם אלו שמדברים על פירוק מדינת ישראל לשתי ישויות או על עזיבה. שני הצעדים מובילים אותנו לקץ החלום הציוני.

שבירת הקונספציה של כור ההיתוך: תשתית פדרלית חדשה לעתיד משותף

כל פתרון סביר חייב להכיר בצרכיה הקריטיים של המדינה, אך גם בלגיטימיות של הערכים והצרכים של הקבוצות השונות בה. הפתרון טמון בשבירת הקונספציה השגויה של "הכול או כלום", משמע - או שכולם חיים תחת אותם כללים, ערכים, זהות וחזון – או שאין כאן מדינה אחת. ההפך הוא הנכון: תהיה כאן מדינה בעוד כמה עשורים רק אם נפסיק לנסות להכריע ולכפות מערכת כללים המחייבת מודל אחיד במודיעין, בבני ברק, בהר ברכה ובערערה - זאת תוך שמירה על מדינה אחת.

כל פתרון חייב לעמוד בארבעה תנאים: הגנה על הערכים של כולם שתפסיק את המאבק המתמיד; אחריות של כל קבוצה לממן בעתיד את בחירותיה ואורחות חייה; כינון ממשלה מקצועית-אסטרטגית עם יכולת להתמקד בטובת המדינה לטווח ארוך ולא בשרידותה הפוליטית בטווח קצר; ולבסוף, יציבות שלטונית המבטיחה שכללי המשחק נשארים קבועים לאורך זמן כמו במדינות מתוקנות.    

לאחר תהליך עומק של בחינת מגוון מודלים בעולם, והתאמה אפשרית למבנה החברתי המיוחד של ישראל, גיבשנו מתווה המציע מעבר הדרגתי למודל פדרלי - קראנו לו "מודל אלומות". הוא נועד לאפשר לשלוש קבוצות עיקריות בחברה הישראלית לחיות ללא כפייה ערכית או כלכלית וללא פחד מהאחר. המודל מייתר את הצורך להכריע במאבק את האחרים, או להתפשר על ערכי היסוד.

לכל קבוצה תהיה אוטונומיה בניהול חייה האזרחיים, תוך לקיחת אחריות כלכלית על בחירותיה, מבלי לכפות את מימונה על אחרים. לכל קבוצה יהיה את המקום להיבנות ולמצוא את דרכה מבלי להרגיש מאוימת על ידי השלטון המרכזי. דה-פקטו, קבוצות שונות במדינה כבר יצרו לעצמן אוטונומיות שבהן חוקי המדינה הלא נוחים לקבוצה לא נאכפים. במודל החדש, חוקה פדרלית תגן על הערכים של כולם באופן מובנה, וכך ייווצרו אפשרויות לשיתוף פעולה בריא בין הקבוצות תחת מסגרת לאומית-ריבונית אחת. החוקה תגדיר גם את העקרונות הבסיסיים וכללי המשחק עליהם נשענת המדינה, במטרה לייצב את המערכת לשנים ארוכות. היא תקבע, למשל, שירות חובה למדינה עבור כולם ללא הבדל מגדר, דת ולאום, אשר ימומש בצה"ל ובארגונים חיוניים אחרים.

לחברה החרדית, לדוגמה, יהיה תמריץ להתנהג כמו קהילות חרדיות במדינות רבות בעולם, המשלבות חיי קהילה אוטונומיים המרוכזים בלימוד תורה, לבין פרנסתה של הקהילה. בצד האחריות הפיסקאלית שתחול על כולם - אלומות חלשות יותר יזכו לסובסידיות לתקופת מעבר, שתאפשר להן להתאים עצמן למציאות החדשה.

זה איננו פתרון פשוט או מושלם, כי אין פתרונות כאלו לבעיות מורכבות. מודל "האלומות" מראה שישנם פתרונות המקיימים את ארבעת התנאים ונותן נקודת ייחוס סביבה, אפשר להתחיל ולקיים דיון רציני בסוגיה הקריטית ביותר לעתידנו. עלינו להתחיל בהסכמה על נקודת מוצא משותפת, המכירה בסיכון הקיומי, ובמגבלת הזמן לטיפול בו, ולחתור להבטחת מבנה שלטוני יציב ואפקטיבי עם כללי משחק ידועים, שלא ניתן לשנותם על בסיס גחמות פוליטיות משתנות.

השנה וחצי האחרונות המחישו עד כמה המערכת הקיימת בישראל פשוט לא עובדת, ושחובתנו לערער על מוסכמות יסוד שאנו שבויים בהם. האסון הבא לא יגיע כנראה מפרצה בגדר, אלא מסדקים במבנה השלטוני הקיים בישראל, והוא עלול להיות סופני עבור המדינה אם לא נתעורר. להבטחת חגיגות ה-100 לישראל כמדינה בטוחה ומשגשגת לא יספיקו שינויים קוסמטיים. עלינו לבנות ביחד מחדש את היסודות השלטוניים של המדינה המתאימים למבנה ולערכים של האוכלוסייה. אנחנו מזמינים את כולם לבוא ולחשוב יחד על הפתרונות המתאימים. חלון הזמן עדיין לא נסגר, אך אין לנו עוד זמן לבזבז.

>>> פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור, הם מייסדי ISFI – המכון לאסטרטגיית עתיד ישראל לעיצוב פתרונות אסטרטגיים לאתגריה הקיומיים של מדינת ישראל. פרופ' יוג'ין קנדל הוא כלכלן, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ