17 חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, ואצלנו? לא הרבה השתנה. בני הזוג שלנו, המילואימניקים, נמצאים כבר בסבב החמישי והשישי, נלחמים בכל הגזרות - וכעת נוספה גם עננת כוננות נוספת, נוכח קריסת הפסקת האש. הילדים כבר שוכחים כיצד נראים חיים עם אבא בבית, והשולחן הריק בארוחות הערב - הפך למציאות מוכרת. מדי. המחיר שמשפחות המילואימניקים משלמות כבר אינו ניתן לכימות - הוא חרוט בעיניים הדואגות של ילדינו, בקריירות שנשחקו עד דק - ובמרקם הנפשי המתפורר של התא המשפחתי.
והשבוע? התבשרנו שוב על חידוש הלחימה בעזה. על חטיבות מילואים, שחזרו כרגע מ-70 ימי לחימה - ונקראות כעת שוב להכין תיק "למקרה ש….", כן - תמרון צבאי ברצועה. המציאות המעוותת הזו חוזרת על עצמה: מחבקים אותנו - ולא סופרים אותנו באותה הנשימה. דורשים מאיתנו להתייצב שוב, מטלטלים את עולמנו, תוך כדי שמעבירים חוק גיוס שישאיר את הנטל הכבד הזה על כנו. איך לוחמים יכולים להילחם למען המדינה שלהם בנפש חפצה ובאמונה שלמה?
בעוד רבים אולי החלו לחוש באשליית "החזרה לשגרה", המשולבת בחזרה מבורכת לצפון, עבורנו - אין אחת כזאת, בשום קונסטלציה. יש רק מציאות חדשה ומכאיבה של היעדר מתמשך, של געגוע כרוני, של התמודדות יום-יומית עם אתגרים שאיש לא הכין אותנו לקראתם. ובוודאי שלא לקביעות שלהם. הבטחות על "סבב אחרון" התחלפו בהודעות על "הארכה נוספת", והתקווה לסיום - הפכה לציפייה מעורפלת לעתיד לא ברור.
ובזמן שאנו קורסים תחת העומס, ממשלת ישראל, מצד אחד - מנהלת משא ומתן רפוי, למראית עין וחסר תוחלת על "חוק גיוס" שמנותק מהצורך הביטחוני של מדינת ישראל, ומצד שני - קוראת לנו להתייצב שוב, לחזור ללחימה בעזה, ל"השלמת המשימה". מנצלים את הציונות והערכיות שלנו עד תום, אבל אינם מבינים שהכוחות אוזלים. אנו תשושים, פגועים – בנפש ובגוף.
ואנחנו כאן כדי להגיד - עד כאן. חדל. הגענו לקצה גבול היכולת. נקודת השבירה היא אינה איום - אלא מציאות קיימת. אם מדינת ישראל חפצת חיים, עליה לעבור ממצב של שיח אידיאולוגי עקר - למצב של פעולה ויישום. לא עוד הבטחות ריקות, לא עוד דחיות, לא עוד דילים פוליטיים ולא עוד "סבב ממוקד" שהופך לנצח. מערכת שאינה מסוגלת לחלק את הנטל בצורה יעילה יותר - היא מערכת שתקרוס תחת משקלו, ותמוטט איתה את החוסן הלאומי כולו.
למעלה מעשור, מומחים וחוקרים מתריעים על הבעייתיות במודל הגיוס הנוכחי. דוחות מבקר המדינה התריעו פעם אחר פעם על הפער בין כמות המשרתים - לבין הצרכים המבצעיים. ועדות מקצועיות הציגו תוכניות מגירה מפורטות להרחבת מעגל המגויסים. אולם, כל אלה הונחו בצד, קורבן לשיקולים פוליטיים צרים ולהיעדר אומץ לקבל החלטות קשות ולהישיר מבט אל העם.
כל דחייה פוגעת בנכונות להמשיך להתייצב
הגיע הזמן שמדינת ישראל וצה"ל ישנו את החשיבה; מכלכלת חימושים - לכלכלת אנשים. המחשבה כי האתגר המרכזי הוא רכש נשק וטכנולוגיה, מתבררת כעת כשולית וכהסחת דעת - נוכח המשבר האמיתי סביב שחיקת הלוחמים. כן, מלאי הטילים מוגבל, אך מה שמידלדל במהירות גבוהה יותר הוא מאגר הלוחמים והלוחמות המוכנים להמשיך ולשאת בנטל הבלתי אפשרי.
והשחיקה אינה רק של המערך הלוחם. למעשה, מדובר בקריסה מערכתית של בתים, משפחות ומעגלים חברתיים שלמים. שיעורי הגירושין במשפחות המילואימניקים עולים, הישגי הילדים במערכת החינוך יורדים, והיציבות הכלכלית של המשפחות מתערערת. בכל בוקר אנחנו מתעוררות לסדר יום שאין בו מקום לספונטניות. כל פעולה מחושבת, כל משימה מתוכננת מראש. אנחנו אימהות ואבות, מפרנסות ומנהלות משק בית, יועצות כלכליות ופסיכולוגיות לילדים. אנחנו חיות בצל החרדה המתמדת - לשלומם, לשפיותם, לחיינו המשותפים.
נציגי הממשלה מנהלים משא ומתן עם נציגי הציבור החרדי כאילו מדובר בעסקה נדל"נית, כשהלוחמים והמשפחות, אחוז אחד מהאוכלוסייה, הם סחורה עוברת לסוחר. המשא ומתן המביש הזה, המתנהל מעל ראשינו וללא כל שקיפות, הוא האיום החמור ביותר על המוטיבציה והמורל של הציבור המשרת. ואומנם, בסקר שערכנו ב"פורום נשות המילואימניקים" בקרב למעלה מ-2,500 משפחות מילואים, 85% מהנשאלים דיווחו על פגיעה במוטיבציה כתוצאה מהפגיעות האישיות והמשפחתיות שחוו ו-77% ציינו כי חוק הגיוס, בגלגוליו הנוכחיים, פוגע במוטיבציה להמשיך לשרת.
כל הצהרה מתלהמת על "שוויון", כל הבטחה ריקה ל"פתרון היסטורי", וכל דחייה נוספת של ההכרעה - כולן מכות אנושות בנכונות להמשיך ולהתייצב, שוב. מהר. המלחמה ל"שוויון מלא" במציאות הפוליטית הנוכחית מובילה למבוי סתום. מאבק אידיאולוגי טהור זה מבטיח, באופן פרדוקסלי, את המשך אי השוויון המובנה.
המילואימניקים הם לא "חלק מהשיח" - הם אלה שצריכים להוביל אותו
שוויון איננו תוכנית פעולה. הוא אידיאל, ערך, מצפן מוסרי - אך לא אסטרטגיה יישומית. מה שנדרש כעת, במיוחד לנוכח חידוש הלחימה, הוא פתרון ישים ומיידי להרחבת השורות. לא ניתן ללחימה לעכב תהליכים שסוף-סוף התחילו להתניע בכיוון הנכון. נדרשת תוכנית פעולה קונקרטית, מהירה, בעלת מדדים ויעדים מוגדרים: כמה מתגייסים חדשים נראה בשנה הבאה? אילו מסלולים חדשים ייפתחו בששת החודשים הקרובים? מהי התוכנית להקלה מיידית בעומס המוטל על המשרתים הנוכחיים?
אנחנו, משפחות המילואימניקים, כבר לא דורשות להיות חלק מהשיח. אנחנו תובעות להיות הלקוח המרכזי של המערכת. מקומנו הטבעי והמתבקש הוא ליד שולחן קבלת ההחלטות - לא כמשקיפים פאסיביים, אלא כשותפים מלאים. מי שחווה על בשרו את המחיר, מי שמשלם את המחיר יום יום, ראוי שיהיה שותף בעיצוב הפתרון.
אנחנו דורשות שאם קוראים למשפחות שלנו להתייצב – גם ישמעו בקולנו ויתייצבו לצידנו, בתיקון המעוות שרק אחוז אחד נושא בנטל. תנו לנו מספרים, לא מילים. תנו לנו תוכניות, לא הצהרות. תנו לנו פתרונות, לא הבטחות. כי פחות מיממה לאחר חידוש הלחימה בעזה, דורשים מאיתנו שוב להתייצב - בזמן שמקדמים חוק גיוס שמשאיר את הנטל הכבד על אותם לוחמים שכבר נשחקו עד כלות.
>>> עו"ד רותם אבידר-צאליק היא יועצת אסטרטגית לקשרי ממשל, ממייסדות פורום נשות המילואימניקים (ע״ר) ואשת מילואימניק