טראמפ היה הראשון שהכריז באופן רשמי בשמו שיש עסקה. עוד לפני שנחתמה סופית והוכרזה על ידי המתווכות, טראמפ כבר כתב באריכות על העסקה שהיא עניין גמור - מה שלא הותיר הרבה מקום להתחרט מצד ממשלת ישראל. וזו כנראה גם הייתה המטרה, אבל איך זה מתיישב עם כל מה שמכרו לנו על טראמפ? לפעמים אנשים רוצים לראות בו משהו שהוא לא.
הוא מצד אחד האדם הכי לא צפוי בעולם, ומצד שני - מה שרואים זה מה שמקבלים. את דעתו הוא חולק באופן חופשי ברשת החברתית שלו, בראיונות תכופים ובאין-ספור כנסי בחירות שהיו לו בשנה האחרונה ושבהם התייחס לא מעט למלחמה.
על מה הוא חזר כל הזמן? על זה שצריך לסיים אותה. הוא הדגיש לפעמים שבניצחון כמובן, אבל משהו אחד לא השתנה בטראמפ מאז הקדנציה הראשונה - הוא לא רוצה מלחמות. הוא רוצה לסיים אותן והוא רוצה שלום, וזה נכון גם במקרה של ישראל.
טראמפ דחף להסכם הזה לא רק כי הוא רצה את רגע ה"רייגן" הזה, אדם שהוא מעריץ, שיתרחש בכניסה שלו לבית הלבן. כתבתי כאן בנובמבר איך אחרי בחירתו משפחות החטופים האמריקנים החלו בקמפיין מול הצוות שלו, שזו תמונת הניצחון שהם צריכים לשאוף אליה. הם הזכירו את הרגע שבו שוחררו 52 החטופים האמריקנים שנשבו בשגרירות בטהראן במהפכה באיראן ושוחררו אחרי 440 ימים, דקות אחרי שרייגן הושבע ב-20 בינואר 1981, בכוונה כדי לא לתת את התענוג לקודמו הנשיא קרטר.
אבל זה לא רק זה, זו גם ההבנה שלמעשה ישראל וחמאס לא יצליחו להגיע להסכם הרבה יותר טוב מזה. יועציו של טראמפ ראו איך בשונה מחודש מאי, אז החלו לעבוד על העסקה בנוסח הזה - סינוואר חוסל, נסראללה חוסל, איראן באחת הנקודות החלשות שלה, בטח בשנים האחרונות, ומנגד יש גם הזדמנות גדולה - סעודיה. הסכם השלום, הנורמליזציה בין סעודיה לישראל, זה הגביע הקדוש של טראמפ. הוא מרגיש שזה משהו שהוא צריך היה עוד להשיג בקדנציה הראשונה, לזכות בפרס נובל על הסכמי אברהם ולסגור את הדיל הזה, כפי שטראמפ אוהב להגיד. זה מה שחסר לו כדי להשלים את ההישגים במזרח התיכון.
כשטראמפ נבחר, שמענו חלומות של פוליטיקאים על סיפוח, יד חופשית לכל פעולה וחימוש בלתי נגמר - אבל זה רחוק מאוד מקו המחשבה של טראמפ. כן, הוא בעד ישראל, אבל הוא עוד יותר בעד שקט במזרח התיכון. העצמת העימות, סיפוח, זה בדיוק נגד מה שהוא מטיף לו. לא מדובר בסוד, הוא ממש אמר את זה בקולו. "שלום דרך עוצמה" זו הסיסמה של טראמפ, שגם שליחו סטיב וויטקוף חזר עליה בשיחה איתי. הוא באמת מאמין בזה. הרבה מאוד איומים, אבל בפועל, הוא רוצה שלום.
אני זוכרת עוד בקדנציה הראשונה של טראמפ, במועד הצגת תוכנית המאה, שראשי ההתיישבות אמרו לנו שבוודאות מכריזים על סיפוח. גם ראש הממשלה נתניהו אמר לנו בחדר התדריך בבלייר האוס שהנה זה קורה, ממש בעוד כמה ימים. בפועל, יועצו ג'ארד קושנר הבהיר שאין מצב שזה יקרה, בטח לא בטווח הזמן המיידי ואת היתר אנחנו כבר מכירים.
מאז הקדנציה הראשונה, טראמפ גם חידש את הקשר שלו עם אבו מאזן. בפעם הקודמת היה ביניהם נתק אחרי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אחרי ניסיון ההתנקשות, אבו מאזן שלח איחולי החלמה לבביים והשניים שוחחו גם אחרי שניצח בבחירות. יועצו של טראמפ לענייני הקול הערבי בבחירות גם נחשב למקורב לאבו מאזן עצמו.
ויש עוד נקודה - יחסי נתניהו-טראמפ כבר לא מה שהיו. טראמפ הוא איש של נאמנות, ובאיזשהו מקום הוא כנראה לעולם לא באמת יסלח לנתניהו שבירך את ביידן על ניצחונו.
בניגוד לקדנציה הראשונה, לאחת הנשים הכי משפיעות במעגל של טראמפ, מרים אדלסון, כבר אין את הקשר הקרוב שהיה לה עם נתניהו. טראמפ עדיין מפגין בפומבי כבוד לנתניהו, שהצליח לזכות בחזרה במקום אצלו.
כל הסיבות הללו יחד - הרצון של טראמפ לשקט במזרח התיכון, העובדה שהתנאים באזור כבר לא אותו הדבר, הלחץ של משפחות החטופים עליו ועל סביבתו, והשאיפה שלו לנורמליזציה עם סעודיה יחד עם הרצון לתמונת רייגן - הובילו ללחץ שלו לא רק על חמאס אלא גם על ממשלת ישראל - כשהוא הודיע על העסקה עוד לפני שנחתמה סופית.