רגע לפני שהלב מתרחב עם חזרתן, והרגשות סוחפים אותנו ובצדק, כמה מחשבות על הפינה הארורה אליה נקלענו. וגם קצת תקווה:
- זו עסקה רעה מאוד, שהאלטרנטיבות לה כנראה רעות יותר.
- אי אפשר לשפוט את העסקה בפני עצמה, אלא ביחס למה שעשינו עד עכשיו - ומה שנעשה מכאן ואילך.
- מה שעשינו: 15 חודשים היו לנו פתרונות יצירתיים ולחץ צבאי - שלא הצליחו. זאת בגלל שלוש סיבות מרכזיות: א. אלטרנטיבה - הממשלה ידעה להסביר למה אסור לתת את עזה לרשות הפלסטינית, אבל לא הביאה אלטרנטיבה אחרת לחמאס. אז נשאר חמאס.
ב. הומניטרי - נכנענו ללחץ בנקודה הקריטית ביותר של הזרמת סיוע הומניטרי. מהותית, זה לא שונה ממזוודות הכסף. ביד אחת שלחנו את מיטב בנינו להכריע את הטרוריסטים האכזריים, וביד השנייה הזרמנו להם אספקה קבועה שביססה את השליטה האזרחית שלהם ברצועה. שם היה צריך לרכז את הלחץ הפוליטי ואת כל היצירתיות כדי להבקיע - ובשלב הרבה יותר מוקדם של המלחמה.
ג. טראמפ - האסטרטגיה המדינית נשענה על קו אחד: לחכות לטראמפ. חיכינו וקיבלנו את טראמפ. כמו ה"דונט" של ביידן, גם שערי הגיהינום של טראמפ הם דו-כיווניים. וברגע הזה, לא נשארו לנו שום חימושים מדיניים. - הטרגדיה הרעיונית היא שהמתנגדים לעסקה (בנימוקים לא מבוטלים) הם אלו שהיו על ההגה בשנה האחרונה. הם היו יכולים להילחם על אסטרטגיה אחרת, והם אלו שהובילו אותנו לפינה שבה אנחנו מתמודדים בין ברירות רעות לברירות איומות.
- לכן, כעבור 15 חודשים, זמנם של החטופים תם וגם השעון המדיני נבלם בגסות. ישראל נאלצת ללכת על העסקה אם היא חפצה בהשבת החטופים ובניסיון לרפא את החברה השבורה. והיא אכן חפצה בכך.
- לגבי מה שנעשה בעתיד: את כל המאמצים שהוקדשו בוויכוח בעד ונגד העסקה צריך לתעל יחד ללחץ בלתי פוסק על קידום מדיניות אחרת אחריה. אפס הכלה, אבל באמת. ציד שיטתי של המחבלים המשוחררים, ומערכה יזומה לסיום העבודה מול חמאס בעיתוי נכון שבו אנחנו נפתיע ולא נופתע.
- שחרור המחבלים הוא לא בעיה ספציפית של משפחות הקורבנות, אלא של כל החברה הישראלית, ושל הקורבנות הבאים, חסרי השם. לכן כולם צריכים להתגייס, ציבורית ומעשית, לקטיעת המעגל של עסקה שמובילה לרצח וחטיפה שמובילים לעוד עסקה וכו'. כך גם שחרור החטופים הוא לא עניין רק למשפחות שלהם, אלא שאיפה של חברה חפצת חיים עם ערבות הדדית מינימלית. זה ה-DNA שלנו.
- ואחרי הכול, זו עסקה גדולה מהחיים של אלו שישובו, כי יש בה משהו אפילו גדול מהצלת עשרות מאחינו ואחיותינו: מפתח להתחלת הריפוי של החברה הישראלית. הריפוי הזה תלוי בהחזרת כל מי שחי מידיי חמאס. זה גם יסיים את האירוע האסטרטגי שבו אנחנו משותקים מול הארגון הסדיסטי הזה (את המתים, למרבה הצער, כנראה גם חמאס לא יודע את גורל כולם).
- לא ניצחנו, אבל גם לא הובסנו. זו מלחמה בת 150 שנה, משחר הציונות. חטפנו מכה קשה מאוד, אבל גם הציר שנגדנו הוחלש מאוד בשנה האחרונה. את העבודה כנראה תצטרך לסיים הנהגה אחרת, שנקייה מהמחדל ומהקונספציה, שיש בה כוחות מול האויב וגם יכולת בסיסית לאחות את הקרע הפנימי.
- חיבוק למשפחות שסוף סוף מקבלות את החטופות והחטופים. הלב פועם איתכן חזק בהתרגשות, ולא פחות עם המשפחות שרואות עכשיו עוול ואי צדק ואפילו לא מצליחות לזעוק, וגם עם המשפחות שאינן יודעות עדיין שהן "המשפחות".