קודם כל ולפני הכול צריך להבהיר: חמאס שוב לא קורא נכון את התמונה ולא מבין את השינויים הגדולים שהתרחשו בבית הלבן, בישראל ובאזור כולו. זה נכון ביתר שאת לגבי הנהגת הפנים של הארגון ברצועת עזה. על הטעות הזאת, חמאס צפוי לשלם מחיר כבד, וטוב כך. עם זאת, גם בשלב הזה חמאס הוא זה שמחזיק בידיו את החטופים החיים והחללים שלנו, 59 במספר ומתוכם לפחות 22 ישראלים שהתקבלו לגביהם אותות חיים. לכן, השאלה המרכזית כרגע היא - איך הגענו לנקודה הזו.
התשובה היא, ככל הנראה, שזהו המסלול שנבחר מלכתחילה על ידי ראש הממשלה נתניהו. עוד בשלבי המשא ומתן הקודם, נתניהו היה מוכן להאריך את המשא ומתן גם במחיר הארכת השהות של החטופים בשבי ולהתעקש על כך שיתאפשר לו לבצע רק את שלב א' בהסכם ולא להמשיך קדימה. זו גם תפיסת העולם שלו ושל השר רון דרמר שנשמעה בדיוני הקבינט, והיא כוללת שני רבדים: הראשון, שממילא חמאס לא ישחרר את כל החטופים בעזה, בעיקר לא את החיילים, כי הם מבינים שזה הקלף שלהם לשרידות. הם סבורים שאין באמת אופציה להביא לשחרור כל החטופים במציאות הנוכחית.
הטיעון השני שמציגים נתניהו ודרמר אומר שבראיה היסטורית, אחרי 7 באוקטובר, אסור לישראל לאפשר לחמאס להישאר כריבון. מבחינתם, העובדה שישראל הצליחה להוציא עד כה 196 חטופים מעזה היא הישג גדול, וכעת מנהיגות נדרשת לקבל החלטות קשות.
ואכן, בפועל, כבר תוך כדי המשא ומתן, ההערכה בישראל הייתה שכנראה נצטרך לחזור ללחימה בתום השלב הראשון של העסקה. זה גם תואם את תפיסת "הניצחון המוחלט" של נתניהו, שבה ישראל חייבת להשלים את כל מטרות המלחמה במקביל, ובעיקר לא להשאיר את חמאס על הרגליים. לכן, גם עכשיו חשוב להביט במציאות העובדתית: ישראל למעשה לא עמדה בהסכם שהיא עצמה אישרה, התנערה ממנו וניסתה לכפות על חמאס תנאים חדשים מתוך הבנה שיש לה את הגיבוי המוחלט של הנשיא דונלד טראמפ ושכללי המשחק באזור השתנו.
נתניהו הזיז את כל מי שעמד בדרכו
נקודה נוספת שאסור שתישכח היא העובדה שנתניהו החליף את צוות המשא ומתן, ולמעשה סילק מהדרך את כל מי שהציג עמדה אחרת לגבי הקדימות של החטופים על פני השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אין חולק בקרב כל הגורמים שנוגעים בדבר, ביטחוניים ומדיניים, שבסופו של דבר חמאס לא יכול להישאר ריבון בעזה וישראל לא תוכל להשלים עם הנוכחות שלו - לא הצבאית ולא השלטונית. עם זאת, כל מערכת הביטחון וכל מי שניהל את המשא ומתן היו בדעה שבעת הזו נכון קודם להוציא את החטופים גם במחיר של הפסקת אש ארוכה, וממילא חמאס יספק תירוצים אחר כך כדי לחזור להילחם, כמו שקורה בצפון. לישראל, באותו שלב, יהיה את הגיבוי האמריקני.
למעשה, ראש הממשלה הזיז מהדרך את כל מי שאחז בעמדה הזו. זה התחיל בהרחקת שר הביטחון יואב גלנט, אחר כך עבר להחלפת צוות המשא ומתן ובמקום ראש המוסד ברנע העמיד את דרמר שמחזיק בתפיסה דומה לשלו (ואף התבטא כך מול משפחות חטופים). לאחר מכן נוספה לכך הרחקתו של ראש השב"כ מהצוות, וכמובן האשמות כלפי ניצן אלון ואנשי צוותו על כך שהם לא יודעים לנהל משא ומתן ו"מבצעים רק מתן ומתן".
בשורה התחתונה, ברגע שישראל לא עמדה בהסכם, לא התחילה לנהל דיון על שלב ב' ביום ה-16 כפי שנקבע, הזמינה את השליח וויטקוף להציג מתווה חדש בדמות דרישה לשחרר חצי מהחטופים החיים בהתחלה וחצי בסוף, לא פינתה את ציר פילדלפי - היה ברור שיש כאן הימור גדול מאוד. ההערכה הייתה שחמאס, במיוחד ההנהגה בתוך הרצועה, לא תקבל את המתווה הזה. לכן, אנחנו נמצאים כרגע בשלב של חזרה ללחימה.
שלושת השבועות הללו של הפסקת אש ללא שחרור חטופים נועדו להראות לציבור שישראל עשתה כל מאמץ כדי למצות את המשא ומתן. לכן אין מנוס מחזרה למלחמה כדי לכפות על חמאס משא ומתן בתנאים אחרים. כלומר, חזרה למדיניות של משא ומתן תחת אש. לראיה, גם שר הביטחון טען בהודעתו הבוקר שהלחימה חודשה "בגלל שחמאס עמד בסרבנותו", ולא נותרה ברירה אלא לחזור לפעול.
הסיכון המרכזי והדחוף ביותר של המהלך הוא ההימור על חיי החטופים. יכול להיות שחמאס יחשב מחדש את דרכו, יתרצה, יחזור למתווה המצומצם של וויטקוף ויתקפל בפני הכוח הצבאי בדרך לשחרור חטופים נוספים. עם זאת, הניסיון מלמד שמהלכים כאלו של לחץ צבאי לוקחים זמן, וכמו שאנחנו כבר יודעים לכל הפחות מרעים את תנאי החטופים. במקרים אחרים הלחץ הצבאי גם עלול להוביל למותם.
ממשלה שמעודדת מלחמת חורמה - מקדמת השתמטות
יש להוסיף לכך נדבך נוסף: החזרה ללחימה ללא ספק מתכתבת עם לוח הזמנים הפוליטי של העברת התקציב, חזרתו של בן גביר לקואליציה ולהצבעה יחד עם הקואליציה על התקציב, וכמובן העובדה שסמוטריץ' איים באופן ברור שמעבר לשלב ב' יביא להפלת הקואליציה. תוך כדי השלב הראשון היה ברור שמבחינה פוליטית מתווה שלב ב' לא מתכתב עם הצורך של נתניהו לרצות את סמוטריץ', נוכח האיום. החזרה ללחימה מתכתבת גם עם לוח הזמנים של החלפת הרמטכ"ל, שהיה זקוק לכמה שבועות כדי להיכנס לתפקידו.
גם היום, קשה מאוד להבין איך קואליציה ושרים, שדורשים חזרה ללחימה שעלולה לגבות מחיר כבד מהלוחמים, באותה נשימה מאפשרים השתמטות גורפת מצה"ל של מגזר שלם. אם חמאס לא יתרצה ולא ישוב למשא ומתן, ישראל שמה על הפרק גם כניסה קרקעית, שתחייב גיוס נרחב ומסיבי של חיילי מילואים. רק היום היועצת המשפטית לממשלה הוציאה שוב מכתב ודורשת הפעלת סנקציות אישיות כדי לאכוף את צווי הגיוס, שפשוט מופרים באופן בוטה. מדובר באבסורד: קואליציה שרוצה להילחם עד חורמה מאפשרת סרבנות גורפת ורחבה של מגזר שלם.
אם אכן ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט יודעים שפניהם להסלמה, איך יכול להיות שבעת הזאת כל כך דחוף להם לקדם במלוא המרץ חקיקה נגד מערכת המשפט, לפתוח בהליכי הדחה נגד היועצת המשפטית לממשלה וכמובן לפטר את ראש השב"כ? אלו מהלכים שלכל הפחות, לפי כל הסקרים, חצי מהציבור לא מסכים להם. כיצד כל זה מתיישב עם התפיסה של "ביחד ננצח" והצורך באחדות וגיוס נרחב לשירות? וזה, בלי להזכיר את ההימור על חיי החטופים, שגם במקרה הזה רוב הציבור חושב שהיה צריך לעשות הכול כדי להוציא מספר רב של חטופים חיים ורק אחר כך להתפנות לטפל בחמאס.
העובדה שיש נשיא אמריקני שנותן גב לישראל הייתה צריכה לחזק את היכולת של ישראל לפעול קודם כל למען החטופים, ואחר כך לחיסול חמאס. ביום הזה אנחנו רואים שישראל מוכנה להסתכן דווקא בסדר הפוך, עם גיבוי אמריקני מוחלט, כשמעל הכול מרחף צל כבד של ספק סביב התמונה המלאה של החזרה ללחימה.