אחרי השבת השחורה של 7 באוקטובר, ברור לכולנו שבלי תמיכת ארצות הברית חיינו כאן היו גיהינום. מה שקורה באמריקה הוא קריטי לישראל והבחירות ב-5 בנובמבר, שיכריעו מי ינהיג את ארצות הברית מהבית הלבן ומבתי המחוקקים, ישפיעו באופן עמוק לא רק על אופי הדמוקרטיה האמריקנית - אלא גם על יחסה של ארצות הברית לעולם.

ימים ספורים נותרו לדרמה הגדולה, ורק מעטים מוכנים להתנבא מי ינצח. כל הסקרים המרכזיים מצביעים על תיקו ממש, והכותרות הגדולות כמו "מרוץ צמוד"; "מרוץ סוסים"; "נסגר הפער" ו-"הכול בגדר שיוויון סטטיסטי" לא מוסיפות דבר להבנתנו. פרשן הניו יורק טיימס עזרא קליין קרא כבר לפני כחודש לקוראי העיתון: "התעלמו מהסקרים", אלא אם אתם "פריקים המכורים לסטטיסטיקות". למעשה, גם אם הייתה לנו תמונה סטטיסטית ברורה יותר יותר לגבי הצבעת "הרוב האמריקני", הרי שעדיין היינו באפלה.

באמריקה - הרוב לא קובע. תזכרו את הילארי קלינטון, שניצחה את דונלד טראמפ בבחירות ב-2016 בשלושה מיליון קולות אבל הפסידה את הבחירות. גם סגן הנשיא לשעבר אל גור ניצח את ג'ורג' בוש הבן בשנת 2000 בכחצי מיליון קולות והפסיד את הבחירות (על חודו של קול ממש בפלורידה). המבנה הפדרלי של ארצות הברית העניק כוח שיוויוני למדינות בסנאט (מאה חברי סנאט - שניים לכל מדינה) ועיצב את שיטת האלקטורים. לכן, מה שחשוב להכרעה בבחירות בארצות הברית זה לא "הרוב הכללי", אלא שיקלול הרוב בכל מדינה. מועמד הזוכה ברוב קולות במדינה מסוימת מקבל את כל האלקטורים שלה – מספר המורכב ממספר חבריה בקונגרס ועוד שני חבריה בסנאט. לדוגמה, לפנסילבניה 19 אלקטורים – 17 חברי קונגרס ועוד 2 חברי סנאט.

בחמישים השנים האחרונות, המונחים "מדינות אדומות" (רפובליקנים) ו"מדינות כחולות" (דמוקרטים) אומצו במדיה האמריקנית כביטוי ויזואלי לשירטוט "מפות הזהות הפוליטית" של 50 המדינות. עם זאת, במפת הצבעים לא כל המדינות צבועות בצבע אדום או כחול באופן "קבוע", ומדינות "מתנדנדות" שמשנות צבע הפכו למוקד הדרמה. לכן, חיזוי הסקרים הוא קריטי "במדינות המתנדנדות" המשנות הכרעתן בין בחירות לבחירות -- כמו מישיגן, פנסילבניה, צפון קרולינה או נבאדה. העובדה שמדינות קטנות ומתנדנדות מכריעות את הבחירות מטרידה רבים בארצות הברית - למשל עשרות מיליונים בקליפורניה (שם מנצחים הדמוקרטים) שסבורים ששיטת האלקטורים מקפחת אותם והופכת את הצבעתם לנשיאות מיותרת. יש הקוראים גם לרפורמה חוקתית שתיתן ביטוי "לרוב האמריקני האמיתי". אמריקה, חשוב לזכור, היא דמוקרטיה פדרלית המעניקה כוח יתר למדינות, ואלה כללי המשחק שקבעו האבות המייסדים.

הבחירות בארצות הברית, בדומה לישראל, הפכו להיות מבחן למכוני הסקרים ולסוקרים המובילים עצמם, שחלקם הפכו כוכבי תקשורת. מכיוון שהסקרים הפכו לחדשות והתחרות הגדולה בין ערוצי התקשורת על נתחי השוק הובילה להשקעות עתק בתעשיית משאלי העם וסקרי הבחירות, המתח לפני פרסום התוצאות עצום. הבחירות הן למעשה מבחן הסוקרים. ראשון הסוקרים שזכה לתהילת גיבורים בארצות הברית היה ג'ורג' גלאופ, שסקריו היו פורצי דרך בחיזוי המדעי וניבאו ב-1936 את ניצחונו הסוחף של הנשיא הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט על פני המושל אלף לנדון מקנזס - למרות שפרשנים ידועי שם חזו אז קרב צמוד. כך ייסד למעשה גאלופ את ענף סקרי דעת הקהל של ימינו, ו"סקרי גאלופ" בתחומים רבים ידועים בעולם כולו.

סוקרים הופכים לגיבורי תקשורת אם תחזיותיהם מתאמתות, אך הם עלולים למצוא עצמם מותקפים ובפני שוקת שבורה כאשר הם מפספסים בגדול. לדוגמה, ב-1996 הוגדר ג'ים זוגבי כ"נסיך הסקרים", לאחר שחזה את ניצחון קלינטון והדמוקרטים על המועמד הרפובליקני הסנאטור בוב דול. עם זאת, סקרי זוגבי כשלו בצורה מביכה בבחירות של שנת 2000 כאשר סגן הנשיא גור - שלצידו המועמד לסגן נשיא הסנאטור היהודי ג'ו ליברמן - כשלו מול המועמד גורג' בוש (הבן). זוגבי ירד מגדולתו והוגדר על ידי הסוקר הנודע נייט סילבר כ"סוקר הכושל בעולם". סילבר עצמו הפך כוכב הסקרים כאשר חזה ב-2008 את ניצחונו הסוחף של הסנאטור הצעיר ברק אובמה בקרב על מועמדות הדמוקרטים ואחר כך גם על הנשיאות מול המועמד הרפובליקני, הגיבור הלאומי, ג'ון מקיין. סקריו של סילבר הפכו למדד של "גאונות סטטיסטית" כאשר חזו במדויק את התוצאות ב-49 מתוך 50 המדינות. אבל גם נייט סילבר ספג מכה קשה כאשר בבחירות 2016 חזה שסיכויי הילרי קלינטון לנצח את טראמפ הם 71 אחוזים לקלינטון מול 29 אחוזים לטראמפ.

ממוצע הסקרים בין טראמפ לקמלה (RealClearPolitics)

אכן, הסוקרים סובלים מטעויות גדולות ברמה הלאומית וגם ברמת המדינות "המתנדנדות", ומעמדם כגיבורים זמני. בעוד הסקרים הלכו והשתכללו למרות ה"רעשים הסטטיסטיים", עדיין אחוזי הסטייה גבוהים למדי (כשלושה אחוזים). לימוד תורת הסקרים הפך ענף גדול גם באקדמיה, עם מאות חוקרים המתמקדים בפוליטיקה האמריקנית. החוקרת יעל שומר מציינת שפיחותים מתמטיים וסטטיסטיים חדשנים מסוגלים "להפחית" הערכות יתר או חסר: ה"שגיאות בדגימה" מתגברות כאשר ההיענות לסוקרים ירודה. הסוקרים סובלים גם מחוסר ודאות לגבי "אחוזי הצבעה" ונותנים העדפה לכאלו "שהם בעלי סיכוי גבוה להצביע". כמובן שישנן בעיות מבניות לדגום בוחרים "מתנדנדים" ב"מדינות מתנדנדות". המומחה לסקרים ליאור שפר שואל: "איך ניתן לחזות מה רוצה זה שעדיין לא יודע מה הוא רוצה?". כמובן שיש גם "הפתעות לא צפויות", כולל מזג אוויר או בעיית ה"הצבעות המוקדמות במעטפות". העובדה שניתן בארצות הברית להצביע שבועות ארוכים לפני הבחירות (כחמישים מיליון אמריקנים צפויים להצביע כך) משבשת את יכולת החיזוי. טראמפ טוען שגם את הדמוקרטיה עצמה.

לבסוף, הבעייתיות בניבוי המנצח/ת בין טראמפ להאריס נובעת גם מהטלטלות הגדולות שעוברת החברה והפוליטיקה באמריקה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכרסום במעמדן של "המפלגות המסורתיות". כן, פעם היה ברור יותר מי דמוקרט ומי רפובליקני, ופעם גם אמריקה נראתה אחרת. עד לאחרונה, מיליוני ה"לטינוס", אותם בוחרים שמוצאם ממקסיקו ודרום אמריקה, נתפסו כ"מיעוטים" המצביעים לדמוקרטים, אבל לא עוד. אפילו "השחורים", שתמיד הצביעו למפלגה הדמוקרטית, אינם עוד מקשה אחת. טראמפ מאתגר אותם: "אם הדמוקרטים כל כך טובים לכם, אז איך זה שנשארתם מאחור כשהם בשלטון?".

וישנם כמובן היהודים. הם מפוצלים יותר ויותר בין ליברלים ואורתודוקסים. למעשה, טראמפ הפך אטרקטיבי בגלל שהוא לא שייך באופן עמוק למפלגה הרפובליקנית -- הוא פשוט "השתלט" עליה כמועמד שרץ "נגד הפוליטיקה", "נגד הסיאוב והשחיתות", נגד הממסד. עבור הבוחרים הדמוקרטים, טראמפ הוא המאיים הגדול על הדמוקרטיה והוא הביטי לשחיתות וקריסה ערכית ומוסדית. רבים מבוחרי טראמפ בוחרים בו "כטראמפ" ולא כמועמד רפובליקני, בעוד רפובליקנים מסורתיים כמו סגן הנשיא דיק צ'ייני החליטו לנטוש אותו ולהצביע להאריס "כפטריוטים אמריקנים".

אז מי יזכה? במדד "המהמרים" דונלד טראמפ מוביל בגדול. שם כבר התוצאות יותר מובהקות.

>>> פרופ' יוסי שיין הוא מומחה למדע המדינה וליחסים בין-לאומיים, שכיהן כראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. חבר סגל באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון DC