ירדן יקר, דודג'י שלי,
אני מנסה להיזכר בראש השנה הקודם, שנדמה כאילו התרחש בחיים אחרים. זו הפעם האחרונה שנפגשנו. שירי ואתה איחרתם לסבא, כרגיל. אריאל רץ בשמחה וחיבק את תואם בתי, כמו בכל פעם שנפגשו. חיבקתי את כפיר והוא חייך וצחק, כמו תמיד.
אני לא זוכרת משהו מיוחד מאותו ערב, לא התאמצתי לזכור או לשים לב במיוחד, כי לא ידעתי אז שיעבור כל כך הרבה זמן עד שאראה אתכם שוב, או אי פעם. אני לא זוכרת חג שבילינו בו כל כך הרבה יחד. אולי, בלי לדעת, הרגשנו שיעבור כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב?
זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שעברתי צפונה. כל כך התרגלתי שאתם קרובים אלינו ואנחנו קובעים להיפגש אצלכם או אצלנו במרפסת, לפיקניק בטבע או אצל ההורים בצאלים. אתה קולט שאם הכול היה לפי התוכנית, הייתם עכשיו כבר גרים פה לידנו?
כמה הייתי רוצה לדבר איתך עכשיו. לספר לך על כל הדברים שקרו בשנה הארורה הזאת, איך העולם התהפך. אני בטוחה שכל הסיוט שעובר עלינו מתגמד ברגע אל מול הסבל שלך, שלכם, כל יום שם. ואנחנו חזקים בשבילכם.
הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלך, שראיתי אותך, היה בסרטון הנורא שחמאס צילמו. ראיתי כמה שאתה תשוש, רזה. אני מכירה אותך, אני יודעת ששירי והילדים הם כל עולמך. החטופות שחזרו סיפרו כמה דיברת עליהם וכמה דאגת להם. הן גם סיפרו לי כמה שאתה גיבור ואיך יצאת מהממ"ד כדי להגן עליהם.
גם ג'ימי ששוחרר סיפר לי הרבה עליך, על השיחות שלכם, איך עודדתם אחד את השני. איך הבטחתם שתיפגשו בפיליפינים. הוא גם סיפר לי על התנאים הקשים בהם אתם מוחזק - במנהרה, בחושך, בתא נעול, בלי מים לשתות או להתקלח.
נכנסת לכולם ללב. זה לא מפתיע אותי. כזה אתה. יודע לדבר ולהתחבר לכל אחד.
הלוואי שיכולתי להיות איתך שם. לחבק, לנחם, לומר לך שאנחנו עדיין לא יודעים מה באמת קרה לשירי והילדים. שאנחנו עדיין מקווים שהם בטוב, שכולכם תשובו אלינו בקרוב.
אני בטוחה שאתה גם דואג לאימא, היא פה איתנו בצפון ואבא בתל אביב, מעסיק את עצמו באירועים רבים במטרה להמשיך ולהזכיר אתכם. אימא סיפרה לי על הנסיעה האחרונה שלכם יחד מאשקלון, יומיים לפני. היא סיפרה לי כמה היית מוטרד, הרגשת שמשהו רע עומד לקרות מכיוון עזה. כבר לא יכולת לשאת את החרדה של המגורים בעוטף. היא גם סיפרה על השיר האחרון ששמעתם יחד, "Road back home". כמה סמלי, עצוב ובכל זאת – מעורר תקווה. אני כל כך מקווה שאתה שומע מדי פעם מוזיקה, ושאולי היא מצליחה להביא לך מעט נחמה.
הלוואי שידעת שאריאל וכפיר, הג'ינג'ים שלך, מפורסמים ואהובים בכל העולם. ראינו איך שירי גוננה עליהם באותו יום, ובוודאי שבכל רגע מאז. אני בטוחה שהם מתגעגעים אליך כל כך. אני רוצה שתדע שנולד לך אחיין חדש, אפיק. אני מחכה לרגע שתכיר אותו. הוא כבר בן ארבעה חודשים.
דודג'י, אתם בטח חושבים הרבה איך יכול להיות שכל כך הרבה זמן עבר ואתם עדיין שם? יכול להיות שוויתרו עליכם?
אני מפחדת מהתשובה בעצמי, אבל חייבת להודות: אתם לא בסדר העדיפויות של ראש הממשלה. הוא מתעדף את "הניצחון המוחלט". אותה סיסמה ריקה שבשבילה הוא מוכן להקריב את חייכם. כולנו פה, ואתם יותר מכול, משלמים מחירים כואבים. את חובו העיקרי: תיקון המחדל - הוא טרם פרע. כבר שנה.
בעוד שלושה ימים יש לך יום הולדת, תציין 35 שנים, כשאתה מוקף במחבלי חמאס. מזל טוב, אתה החטוף הראשון שיחגוג יומולדת שני בשבי. בטוחה שתחשוב על משהו מצחיק להגיד על זה. אנסה באותו יום לדמיין אותך ולצחוק קצת יחד איתך.
אוהבת ומתגעגעת מאוד.
אחותך, עופרי