כבר כמעט שנה שראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים בממשלתו מזהירים בשיחות סגורות מפני תרחיש בלהות שצפוי בגזרת הצפון. החשש בצמרת הישראלית היה מפני קריסת בניינים בעורף, מאות הרוגים ופגיעה בתשתיות חיוניות. אלה אזהרות ששמעתי במו אוזניי. זו גם הייתה הנחת העבודה שגרמה לישראל להבליג בעבר על פרובוקציות כמו אוהלי חיזבאללה בהר דב, וזו הסיבה שכבר שנה תושבי הצפון מפונים מבתיהם וישראל הסכימה להתנהל לפי שיטת המשוואות המעוותת של הארכי-מחבל חסן נסראללה.
אפילו בחודשים האחרונים, אחרי לחימה של כמעט שנה עם חיזבאללה שהייתה "מתחת לרף המלחמה", ההערכות היו שהוא מסוגל לפגוע קשות בעורף הישראלי. כשדובר על עלייה צפונה, הכוונה הייתה למהלך מוגבל יותר מזה שאנחנו רואים כעת. אלא שחשש מתקלה מבצעית שינה הכול – מידע מודיעיני שהצביע על כך שמבצע הביפרים (שלכאורה מיוחס לישראל, כמובן) עלול להיחשף גרם לישראל, לפי מקורות זרים, להידרש לזירת הצפון מוקדם יותר ובעוצמה אדירה.
נתניהו ומערכת הביטחון הבינו שעומדת לרדת לטמיון הזדמנות מבצעית חד-פעמית. האור הירוק ניתן – למרות הצפי לתגובה חריפה. אולם הפעולה הייתה כה עוצמתית, עד שהתגובה אליה בוששה לבוא – ומכאן הדרך לאישור פעולות ההמשך ולשורת החיסולים הייתה קצרה יחסית.
ההחלטה לחסל את נסראללה כבר התקבלה כשחיזבאללה חלש בהרבה. אומרים במקורותינו "אל יתהלל חוגר כמפתח": המערכה עוד לא הסתיימה, אבל אם אכן חיזבאללה חלש בהרבה ממה שחשבנו, זוהי דרמה משנה מציאות – מול איראן, שחיזבאללה הוא השכפ"ץ שלה, ומול מדינות אחרות באזור שצופות בעניין בהתפתחויות.
לאן הולכים מכאן
השבוע שידרנו בחדשות 12 סקר חדש שנעשה בתום שבועיים של כתישה בצפון – הישגים פנומנליים מול חיזבאללה שהם מעבר לכל דמיון. הנסקרים השיבו על הסקר יום אחרי שדבר חיסולו של נסראללה היה לעובדה מוגמרת, אלא שבאופן מפתיע לא הצביעו המספרים על שינוי דרמטי. אומנם נתניהו התחזק באופן ניכר בנתוני ההתאמה לראשות הממשלה, אך הוא עלה ב-3 מנדטים בלבד, והם הגיעו מהגוש שלו: איתמר בן גביר ירד מ-9 מנדטים ל-6. כבר נאמר כאן בהקשר אחר שנתניהו החליט להיות יותר בן גביר מבן גביר, כדי להשאיר אותו בממשלה ולמנוע ממנו להתחזק ולחתור לבחירות.
אבל לדבר הזה יש משמעות עמוקה יותר. אומנם הציבור הישראלי שמח על חיסול נסראללה, ולא פחות מכך על הפגיעה הדרמטית ביכולת ארגון הטרור שכבר שנים מהלך עלינו אימים, אבל בשלב הזה הוא לא מתבשם. האם יידע נתניהו להפוך את ההישגים הצבאיים המדהימים לניצחון אסטרטגי? האם יידע כיצד לנצל את המצב ולהשיג את יעדי המלחמה – השבת התושבים לצפון והחזרת החטופים? אולי גם למען השגת השלום עם סעודיה, שיחזק באופן דרמטי את מעמדה של ישראל באזור? לדבר הזה יש מחירים שלא בטוח כלל שנתניהו מסוגל לשלם.
הרי בממשלת ה-64 (שהופכת לממשלת ה-68) אומץ ולב ומנהיגות נדרשים לא רק במהלכים צבאיים מרחיקי לכת אלא גם ברגעים אחרים – שבהם צריך להתפשר וללכת להסכמות מדיניות. האם ישבור נתניהו את דוקטרינת ההיצמדות לבן גביר? האם יידע להפוך את ההישגים האלה למהלך משנה מציאות שישפר את המצב האסטרטגי של ישראל שנים קדימה? על השאלות האלה עדיין אין לציבור הישראלי תשובות.
לפני נתניהו עומדות כמה החלטות דרמטיות: האם להעמיק את הכניסה הקרקעית ללבנון? ואם כן, באיזה אופן ואיך לא לטבוע בבוץ הלבנוני? האם לתקוף באיראן באופן יזום או בתגובה על פעולה שלה או של אחת מזרועות התמנון שלה? האם להמשיך בהתבססות בעזה ולהתחיל בביתור הרצועה בניגוד ללחצים הבין-לאומיים ובינתיים בלי הסכם חטופים? רגע האמת של נתניהו לא היה חיסול נסראללה - אלא מה שיבוא אחריו.
אנחנו ערב ראש השנה, אז אי אפשר בלי חשבון נפש: כניסתו של גדעון סער לממשלה תאריך ככל הנראה את ימיה של הממשלה באופן ניכר, כאמור אולי עד לסוף הקדנציה. המשמעות היא שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית שנתיים קדימה – ולכשתקום כבר תתקשה מאוד לתפקד ביעילות. הדבר הזה מרתיח את הדם. הסיבה שלא קמה ועדה כזו היא חלק מהתפיסה המעוותת של נתניהו שהוועדה תהיה "מכורה" ושכל מי שאיננו תומך נלהב שלו והתפקד לליכוד הוא למעשה יריב שלא מחפש את טובת העניין אלא את ראשו.
הציבור הישראלי לא יכול להתנהל כך יותר: המחדל היה גדול מכדי שתפיסת עולם מעוותת שכזו תמנע מאיתנו להשתפר ולהסיק מסקנות. זה המינימום שמגיע לקורבנות 7 באוקטובר, זה המינימום לכל מי שמתכנן להישאר פה גם בשנה הבאה ורואה פה את עתידו.
