ביום שבו לא הייתה מדינה, והיו אזרחים, קם הטקס המתאים ביותר - כזה שכולו של האזרחים.
אי אפשר היה לעצור את הדמעות בעקבות טקס משפחות ה-7 באוקטובר בפארק הירקון ביום שני. כל שיר קיבל משמעות כואבת, כל סיפור וסרטון ריסקו עוד את מה שהפך בשנה האחרונה לרסיסי לב, על האובדן והמחדל הנורא שקרו לנו.
אבל הדמעות ירדו לא רק בגלל מה שעברנו פה, ובגלל הכאב והאובדן. בסוף היום נטול האוויר הזה, ב-7 באוקטובר, אחרי שנה שלמה נטולת חמצן, היה גם משהו ממלא במיוחד בטקס המשפחות. הדמעות מילאו את העיניים בעיקר בגלל ההבנה איך אנחנו נראים כשאנחנו לא נותנים למי שכל כך רוצה לפלג אותנו להשיג את מבוקשו.
אני מרגישה, ואני בטוחה שגם רבים אחרים, שהייתי צריכה את הטקס הזה לעצמי. הלב של היה צריך אותו כדי להתפרק לחתיכות ולהיבנות מחדש, כדי לדעת שאפשר גם אחרת. שחייבים אחרת.
טקס המשפחות ב-7 באוקטובר הזכיר לנו איך מרגישה עצמאות משחררת. זו עצמאות משוחררת מנאומי פאתוס חלולים של הבטחות ריקות, נטולות כנות ורגש. נזכרנו איך זה מרגיש כשזה בגובה העיניים, כשרואים אותנו, כשמרגישים כאב, כשנותנים לו מקום וכבוד. הבנו שזה בסדר להיות גם פגיע ושביר, ולא תלוי בסיסמה ריקה של ניצחון מוחלט ודמיוני. תראו כמה סולידריות מחברת.
היעדר המדינה, שהיה כל כך צורם בשנה האחרונה, דווקא בטקס הזה בפארק הירקון היה מזקק במיוחד. העם החזק שהתגלה בשיא עוצמתו ואהבתו היה שם ב-7 באוקטובר שוב, הפעם על הבמה ובקהל הקטן שכן התאפשר לו להגיע, כי גם שנה אחרי עדיין יורים עלינו.
ראיתי ציוץ ברשת X (טוויטר) של מישהי שכתבה: "הייתי רוצה לחיות במדינה הזו שהשתקפה בטקס הזה". הייתי רוצה לחיות במדינה שלא הייתה צריכה טקס כזה כי ההנהגה המדינית והביטחונית שלה הייתה מלאת יוהרה ואינטרסים. אבל אם אנחנו כבר בתוך האסון הזה, אז זה העם לקום איתו, להשתקם איתו ביחד.
את הקלטת המוקלטת של הממשלה לציון 7 באוקטובר, האמת, לא ראיתי. לראשונה אחרי חודשים ארוכים התמלאתי תקווה, וחששתי לאבד אותה שוב.
נתניהו הודיע השבוע שהוא מעוניין לשנות את שם המלחמה למלחמת התקומה. אחרי הטקס ב-7 באוקטובר אפשר לקרוא למלחמה הזו מלחמת תקומת האזרחים.